הרומן שלנו התחיל עוד מזמן, אבל הנסיבות מנעו מאתנו להיות
ביחד, התכתבנו ודיברנו ושיחקנו, אבל עם הזמן, הוא התרחק,
וחשבתי שאני כבר לא אראה אותו יותר...

טיפות הגשם המרעננות של הבוקר טפטפו להן לתוך שלוליות רדודות,
העיר שהתעוררה לה דרך החלון הייתה צבועה באפור, עם נגיעות
אימפרסיוניסטיות של צהוב ואדום, צבעי השלכת, הרוח לא הייתה
עדיין במיטבה, אבל בעזרת מאמצים היא הייתה מפרידה עלים יבשים
מענפיהם ומטיסה אותם במעגלים עד שהם ירדו בחן על הקרקע, ונרמסו
מרגליהם של העוברים ושבים, אשר מיהרו כל אחד לעבודתו והמטריות
שלהם שחו את דרכם למטה בגשם, בזמן שהתבוננתי בהם מחלון דירתי
שבקומה ה-13...
לגמתי בעדינות מהקפה והנחתי אותו על אדן החלון כדי להתמתח
קלות...
אחרי התצפית הקצרה שלי על העיר המתעוררת, הגשומה, חזרתי למטבח
כדי להכין לעצמי עוד קפה ולדפדף בעמודים אקראיים מהעיתון
היומי... אחרי שמזגתי לחתולה שלי קצת חלב התמתחתי שוב והרגשתי
גל של אנרגיה מושך את גופי כלפי מעלה עד שהראש הסתובב ולרגע צל
שחור עבר דרך עיניי העצומות... אך עדיין משהו בתוכי היום סירב
להתעורר וכמחאה הוספתי כפית נוספת של קפה לתוך הכוס...
היום היה יום חופש, יומה הראשון של האבטלה אחרי שפיטרו אותי
מעבודתי הקודמת אולם התעוררתי מוקדם כהרגלי והחלטתי שלא להתחיל
להתמכר למנוחה. פתחתי את העיתון ואחרי מבט קצר על הכותרות
החלטתי לדלג על הפירוט ולקפוץ ישר ללוח המודעות ולבדוק את
המדור של הדרושים.
שבעה מהחלב שלה, החתולה שלי החליטה להסתובב לי בין הרגלים
וליילל בקול מפונק שאני אתכופף ללטף אותה, הסתכלתי במבט חטוף
מסביב ונזכרתי שאני לבד בדירה, רק אני והיא... לא הצלחתי לעמוד
בפיתוי והצצתי לתוך עמוד ההיכרויות, נחושה לחזור לחפש הצעות
עבודה ברגע שאני אגחך מהמודעה הראשונה...
אולם אז מודעה אחת שבתה את תשומת לבי... מזווית העין היא נראתה
לי כמו מודעת אבל, לא שייכת, אולם ברגע שהעברתי עליה את מבטי
גיליתי שעורכי העיתון לא טעו והיא אכן נמצאת במקומה הנכון,
במדור של ההיכרויות, מודעה על רקע שחור במסגרת, ריקה מתוכן,
ולמטה רשומים המילים "האם את עדיין מחכה?" עם מספר הטלפון...
בהיתי לתוך הרקע השחור ולרגע הראש שלי שוב התחיל להסתובב
וצורות פסיכודליות, צבעוניות וגמישות היו כמו מערבל מעל המילים
שהיו אמורות להיות כתובות שם... התחלתי לרעוד... אני חייבת
להפסיק עם הקפה!
קיימים הרגעים האלו, בהם אתם מרגישים שהגורל פועם לו בתוך
ראשכם, זה היה אחד מהם, הרגשתי שאני חייבת להתקשר...
(השיחה:
"חבל שהתקשרת" הוא ענה לי ,"אבל ידעתי שתתקשרי..."
"כיצד ידעת שאתקשר?", שאלתי בתמיהה, מבולבלת לרגע, הרגשתי
הגיון מוזר משתרר בשיחה
שלנו, "ומדוע פרסמת את המספר, אם לא רצית?"
"לא רציתי?", צחקק הקול, "אני אף פעם לא טענתי שלא רציתי
-טענתי רק שחבל..."
"לא ענית לשאלה הראשונה שלי."
"האם את לא יודעת את התשובה בעצמך?")
קבענו להיפגש כעבור שעתיים בפארק שקרוב לביתי, אולם הייתי
מוכנה הרבה לפני הזמן וירדתי למטה, עטופה במעיל עור בצבע שחור
שסירב לספוג את טיפות הגשם המזעריות, ואילו אני מבחינתי השארתי
את המטריה בבית וטיילתי בנחת ברחובות הקטנים והאפורים, מתבוננת
לתוך חלונות ראווה ונמנעת מלהיכנס לחנויות עצמן, קודם אני
חייבת למצוא עבודה, קבעתי עם עצמי.
הרגשתי בודדה ואנונימית היום, למרות הפגישה, ההרגשה המוזרה שאף
אחד לא מחכה לי הבוקר עדיין ליוותה אותי ובעצבים הסתכלתי על
השעון כדי לגלות כמה זמן עוד נותר לי בגפי ברחובות בגשומים...
אני חושבת שהמשכתי לנדוד ביחד עם זרם המחשבות שלי ואפילו לא
שמתי לב איך הזמן עבר ולאן רגלי נושאות אותי עד שראיתי מרחוק
את דמותו מחכה לי והתעוררתי מחדש, כשרעד קריר ונעים עבר בגופי
והזכיר לי את מטרת הטיול...
הוא לקח את ידי והמשכנו ללכת, כשפנינו מועדות לאותו הכיוון
שהייתי בו קודם, השום מקום אשר התקדמתי לעברו בצעדים נחושים
עוד מזמן, אולם רק עכשיו הכל התחיל להתבהר לי...
"אני מצטער שנאלצת לחכות לי כל כך הרבה", הוא אמר לי והוא
הסתכל לי לעיניים בצפייה לתשובה אבל כנראה שקיבל אותה ממבטי
וישר התכופף לנשקיני...
ברגע שטעמתי מלשונו המתוקה מרירה ידעתי, שהוא סוף סוף נגע
בי...
אחרי הרבה שנים של הכחשה, הבנתי שאני מוכנה להמשיך ברומן שלי
עם המוות... אני בחרתי בו, בחרתי בו עוד מזמן, במחשבותיי,
בניסיונותיי, בתשוקותיי, והנה הוא הגיע, ועטף אותי בנשיקותיו
הצוננות, בכנפיו השחורות, ולקח אותי אליו...

 
למחרת כבר לא היה מי שימזוג חלב לחתולה שלי, והיא נשארה בדירתי
, תופסת את נקודת התצפית שלי על העיר הגשומה, מייללת לתוך
הקירות העקרים, החרשים, ומסתכלת דרך הזכוכית על העלים היבשים
שעפים עם הרוח, ואילו אני, אני עפתי יחד איתם, מתבוננת עליה,
לכודה בין הצד הזה לשני, לכודה בתוך אותו הרגע, אותו הרגע של
המוות שהתאהבתי בו...

למחרת, העורכים תיקנו את המודעה בעיתון, והיא התחלפה למה שהיא
הייתה אמורה להיות, מודעת האבל שלי...