הכל התחיל כשישבנו אני ואריך פון על ספר תנ"ך וכמה בולים.
אריך אמר שככה הרבה יותר קל לו "להתחבר".
ברקע התנגן הדיסק של קורין אלאל. זה נכון שאריך הכי אוהב את
דיסק ההופעה של דודי אברמסון על הציקוצית (כלי חשמלי עם
דיסטורשן, נדיר מאוד, מסוף המאה השמינית בערך, נדמה לי). זו
הקלטה אנפלגד, ובגלל שהציקוצית, אם לא מחברים אותה, לא משמיעה
שום קול, יצא דיסק שקט ונוגע ללב. בעיקר צריך לשים לב לרחשי
המטריות הנסגרות ברקע, ובסוף כל שיר, למחיאות הכנפיים של
היתושים ההודיים. זהו דיסק נדיר במיוחד, ואריך הצליח להשיג רק
קסטה שלו, וגם זה סיפור בפני עצמו. בכל אופן, בגלל זה שמענו
קורין אלאל, כי איפה ששמים את הקסטות במערכת הוא החביא שקית עם
אבקה לבנה, לשימוש אישי. אריך, כמו שאומרים, מכיר את החומר...
אחרי כמה פסוקים ביחזקאל, אריך הוציא נייר ומסננת, והתחיל לגרד
קצת גראס טרי, ואני הלכתי לשתות קוקה קולה. כשחזרתי, אריך כבר
סיים לגלגל את הראשונה. "רוצה?", הוא שאל בגרמנית, "זה לא פרש,
אל תדאג". אבל לי הספיקו הבולים לאותו בוקר.
"עזוב אותך, אל תערבב", אמרתי לו, "אמרו לי שזה יכול ממש
לדפוק לך ת'מוח".
אריך הדליק את הבאנג, והמשיך לעסוק במעשה מרכבה. "ודמות החיות
מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים היא מתהלכת בין החיות",
הוא הקריא, ולקח שאכטה. "בוא'נה אחי, זה גדול".
הבאנג העשן עבר אלי, ואני המשכתי לקרוא "וארא החיות והנה אופן
אחד בארץ אצל החיות לארבעת פניו". אין כמו תנ"ך על גראס. זה
הדבר. הפסוקים פותחים לך ת'צורה, נכנסים לך למוח.
אריך כבר היה בשאנטי עד סוף הפרק, וגם אני הייתי בדרך להתמסטל
לגמרי.
"וארא, והנה רוח סערה באה מן הצפון, ענן גדול ואש מתלקחת
ונוגה לו סביב..."
בום!
היה פיצוץ עצום, וכל הבית התמלא עשן, ואני ואריך יצאנו לחצר
לראות מה קרה. רק שתבינו, אין שום סיבה שמשהו יתפוצץ באמצע שום
מקום במדבר נבאדה, כשיש מיילים על מיילים של כלום
מסביב. לא שאני מתלונן, אריך בהחלט יודע לבחור איפה לגור.
אז מה, יצאנו החוצה, והיה שם עב"ם. זה בעצם לא היה כל כך עב"ם,
כי הוא היה מאוד מזוהה עם מה שהכרנו מהסרטים כצלחת מעופפת. כל
הדשא, כמו שצריך, היה מסובב בצורה המוכרת, ובאמצע החצר היה בור
ענק, ומעליו ריחפה לה צלחת ענקית, והשמיעה זימזום מעצבן
במיוחד.
אז יצאו להם מהבור שני יצורים אפורים, וידי אדם תחת כנפיהם על
ארבעת רבעיהם, ופניהם וכנפיהם לארבעתם. הם אחזו במין מכשיר
מוזר ומואר באור כחלחל, ואריך לחש לי "אח שלי, זה ממש כעין
החשמל מתוך האש". זה כנראה ה-high שדפק לו את המוח, והוא מתחיל
לצטט לי את הפסוקים שלמדנו. נדמה לי שגם אני קצת באופסייד.
פתאום יצא כיסא ענק מתוך החללית, ולו ארבעה אופנים, ועל הכיסא
דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, והוא שלח את ידו ותפס בציציות
ראשו של אריך פון, ומשך אותו לתוך הצלחת. אני ראיתי. וקול גדול
הולך הלוך וחזק, "לא כדאי לערבב".
"מה פתאום! זה היית אתה זה שמשכו פנימה, ואתה פשוט לא רוצה
לספר לי מה הם עשו לך שם", התעקש אריך אחרי כן. אבל אני בטוח
שזה לא הייתי אני, כי אין לי בכלל ציצית ראשי כבר כמה שנים
טובות.
החבר'ה שיצאו מהבור דיברו גרמנית סבירה בהחלט, והסבירו לאריך
ולי על בני המאיה, ועל מקדשים נידחים בפרו. טיול קצר בדרום
אמריקה, לראות עולם, ובדרך צפונה הם קפצו לאכול איזו פרה
שהסתובבה באיזור. יש כאלו שיודעים להנות מהחיים. הם התבררו
כזוג צעיר ודי נחמד, שגר פה קרוב, שתי גלאקסיות בקושי. מישה
וסווטה, כך קראו להם.
אריך, כמו מארח טוב, הציע להם להיכנס לנסות איזה בול, אבל
היצור סירב בעדינות, וחברה שלו אמרה שהוא עוד צריך לנהוג
הביתה. "חוצ'מזה, הבאנו אחל'ה אוסף פטריות מפרו, שיהיה לנו
לדרך, ולא כדאי לערבב", הוסיף מישה.
היה שקט נורא, רק קולה של קורין אלאל התנגן ברקע, שרה על שנייה
מתוקה, והזמזום המשגע של הביצה שריחפה לה מעל לבור.
ואז היה כלום.
אני מתכוון שרק מצמצתי לרגע והכל היה כלא היה. בלי הבור במקום
של העץ, וכל העשב חזר לעמוד במקומו. עמדנו ככה איזה דקה
ושתיים, ועדיין היה שום דבר. "ככה עוזבים באמצע שיחה?!", נעלב
אריך פון, והתכופף לסדר את הסנדל.
עמדנו ככה ושתקנו עוד כמה דקות, וצפינו יחד בשמש, שמשום מה
החליטה לשקוע בצד מזרח.
"עזוב אותך, אריך, אמרתי לך שלא כדאי לערבב", שברתי את השתיקה,
ונכנסנו הביתה לשתות קוקה קולה, ולגמור את הבאנג שכבה
בינתיים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.