אם אלוהים התכוון אליי כשעשה זאת אני לא יודעת. אם רצה בזה
שאבכה, גם לא.
אני כן יודעת שזה נגע בי.
הסיפור שסיפר לי העציב אותי ובכל משך שיחתנו עברו לי מחשבות
רבות, עליו, אם זה זה, או שזה משהו אחר, אני באמת ? או שזה סתם
לחץ חברתי?
זה עלי לי בראש ושרף ולהט ולא עזב, ברגע אחד, הצפה, המבול
שאחרי השתיקה.
שטיפת מוח, בלבולי שכל ?
זה כן נגע בי אולי רק עבר לידי, אבל לזה זה גרם.
מבול חשיבה ממושכת תוך טפטוף רגעי, ממשי, אמיתי ? נוגע ללב.
ממש, נוגע ללב. נגע בלב, אך מאז המחשבות לא הפסיקו לתקוף.
אני מקשיבה למורה, בוחנת אותה, ופתאום בבת אחת, זה קורה, ואני
בוהה וזה מפחיד ולא יעזור מה, אם הוא ינסה להצחיק, זה לא הפסיק
לשטוף, שאולי כדאי. זה היה לי ?
כמו הכתבה שלא נגמרת, אהבה מאכזבת, רצוני אלוהי, או זו סתם
אני. יש לי בעיה ואני יודעת שהיא קיימת. קיימת אבל "
אינקוגניטית ", לא מדברת ואני נחנקת, שותקת, לא מאלצת, לא
דוחפת, שלווה ומחכה לרגע שתדבר ותחשוף את עצמה ותשוחח איתי,
אולי אני אוכל לעזור לה, ואני אוהבת לעזור לאחרים, זה ייעוד.
אם הייתי כיולה לנשום ולחיות רק מלעזור. אבל היא כנראה
ביישנית, אוהבת את האינקוגניטיות שלה, חושבת שככה תוכל להמשיך
איתי ואני אשתוק לה, כמו שאני שותקת לכולם. מנסה לוותר להם,
לעבור על זה בקלות, והם יחשבו אותי לתמימה, שילכו. אני?
ממש לא. תמימה, שיגידו ויחשבו, הם יודעים שזה לא ממש מעניין
אותי מה מדברים עליי או חושבים עליי. ואני אהיה תמימה. אבל
יבוא יום ואני אחזיר לה. בעצם, לכולם. ואני אפתח את הפה הגדול
שלי ואצרח עד שיישבר כל העולם, לא איכפת לי, וכמו נוח אני אחיה
לבד רק עם מי שבאמת מעריך אותי ולא עם כל הצבועים האלה, חושבים
את עצמם. אני לא מפחדת. אם היו כ"כ רוצים הייתי מספרת להם
בדיוק מה הם חושבים עליי כי אני קוראת אותם, מחשבות. והייתי גם
מספרת להם שזה נגע בי, אולי רק עבר אותי, חצה אותי, לשניים,
אני כזאת ואני אחרת.
שטף אותי, הכניס בי חיים חדשים, בלבל לי את השכל ולא עזב אותי
עד שזה קרה. ועל כך אני מודה לו.
אני יודעת שזה, לא הבין אותי, אלא רק נמשך וזו ממש לא אני כמו
החורף הזה שמבחוץ נראה קר אבל מבפנים ממש חם, ככה גם אני.
מבחוץ ככה, אבל מבפנים. אני ממש לא יודעת מה קורה, תמימה,
שתקנית, שלווה, פתוחה, חושפת על נייר. זאת באמת אני או שזה
הסיפור שהוא סיפר לי ששטף אותי.
אני באי. באי שפיות. אי שפיות רגעית שכרגע חלפה ונשרפה עם הדף
שהוא בעצם הלב שלי שנשטף.
ואם הוא יראה את זה, שיתפוצץ, שיתפוצץ מקנאה. אבל אני אדע
שהקנאה הזאת מיותרת. לחינם.
אני לא מקנאה בו, לא ברגע זה, זה חלחל ולי זה יצא. אולי שטף
אותי מחדש ונכנס. בלבל לי את המוח שוב במערבולת חשיבה, דבר
גורר דבר, מחשבה לחשיבה, למחשבה נוראה, קטסטרופלית.

דיי ! מספיק ! זה זה !
זה לא משהו אחר וזו אני באמת, כן, אני.
הדף נשרף ועלה אליו, נקרע לגזרים ונגרס. אך נחרט בלב. וזה, זה
בא ושטף, לא בלב בראש למעלה - שטיפת מוח.