ושוב, הלב שלי מתעתע בי
גורם לי לשאול שאלות
גורם לי לחשוב.
לחשוב-ולסבול.
את הלב אני לא יכולה לשאול שאלות.
ללב אין תשובות.
הוא בעצמו לא יודע מה הוא רוצה
אז מה אני מצפה שהוא יענה?
ואולי הלב שלי בכלל נהנה לתעתע בי?
נהנה לראות אותי סובלת?
אבל.. למה שהלב שלי יירצה לגרום לי סבל?
למה הוא לא מבין שהוא פוגע בי?
יום עובר-והכל בסדר, הלב שכח
אבל ביום שאחריו.. הלב נזכר ולא רוצה לשכוח.
אני לא מבינה מה זה נותן לו? הוא נזכר בדברים מגעילים,
פוגעים,
ובכל זאת-ממשיך להיזכר ולא מרפה...
הוא מנקר אותי, אותו.
אותנו.