היום הרגשתי עייפות, כאב לי כל הגוף והתחשק לי לבכות, אנשים
מסביבי כבר די רגילים לזה שאני לא שמחה והכל אז לא הטרידו אותי
בשאלות טיפשיות כמו "מה קרה?" בשיעורים בבית הספר כמעט ונרדמתי
ואני יכולה להישבע שאם הזמן היה הולך לאט יותר הוא היה מתחיל
ללכת אחורה, מיצי (ידוע יותר בשם הקוד דוד) ישב לפני בשיעור
האחרון ושלחתי לו קצת פתקים כדי שלא ישעמם לי יותר מידי,
בהתחלה חשבתי שהוא כועס עלי בגלל שביום שישי אחרי שראינו סרט
הכרחתי אותו להישאר קצת אצל יואב, כשאני אומר הכרחתי אני
מתכוונת שאמרתי לו חד משמעית שאני לא מרשה לו ללכת, הוא לא רצה
להישאר אבל לקח לי בערך 20 דקות עד ששכנעתי אותו שאני תמיד
מקבלת את מה שאני רוצה ושהפעם אני רוצה שהוא ישאר, אז הוא בסוף
נשאר, ואני חשבתי שהוא כועס, הוא אמר לי, בתור בדיחה, שהוא לא
כועס אלא זועם, ואני כתשובה כתבתי "אז עכשיו אני עצובה :(" הוא
אמר לי לא לבכות ושהוא לא באמת כועס, אבל אני הבנתי שהוא לא
ממש אומר לי את כל האמת, את הדרך הביתה החלטתי לשנות, במקום
ללכת ישר כמו תמיד פניתי שמאלה ברחוב והלכתי מסביב, התחשק לי
קצת ללכת, על הגב היה התיק שלי שהיה יחסית ריק בשביל יום שני
אבל לי זה לא ממש הפריע, וביד החזקתי 4 תקליטים (!) של 'פינק
פלויד' שקיבלתי מתנה מחברה שלי, כשבאתי הביתה למזלי אחותי לא
הייתה בבית, אז התיישבתי לראות טלוויזיה, נמאס לי בערך אחרי
חצי שעה והלכתי לחדר, בחדר ראיתי את חפיסת קלפי הטראוט שקיבלתי
יום לפני מעמית, חשבתי לעצמי שאולי כדאי לראות מה צופן בחובו
העתיד ופרסתי לעצמי, הקלפים הבטיחו הצלחה בענין האהבה ואני
שמחתי, הרגשתי מאוד מאוד בודדה, אבל מצד שני גם לא ממש האמנתי
בזה, אין לי הרבה "מחזרים" בימים אלו, טוב נו.... לא נורא,
לקראת ערב ההרגשה שלי השתפרה, החושך ירד לאיטו וכך גם השעות
שאותם אני אוהבת יותר מכל, הלילה, כשהחושך תפס את מקומו הראוי
יצאתי החוצה, הלכתי לטייל, לא רציתי להישאר בבית, הרגשתי מחנק,
טיילתי בפרדסים שמחוץ לעיר והשלווה מילאה אותי, הרגשתי יותר
טוב, אבל משהו במאחורה של הראש שלי צעק לי כל הזמן 'סכנה,
תיזהרי' לא שמתי לב, מה כבר יכל היה לקרות? אחרי שיצאתי
מהפרדסים הלכתי לעיר, הייתי קצת רעבה אבל לא רציתי ממש לחזור
הביתה, אז הלכתי לפיצריה הכי טובה בעיר, הזמנתי פיצה ופגשתי
ידידה שלי, היא גם הזמינה פיצה והתיישבנו לדבר, כמה דקות אחר
כך הפיצות הגיעו ועשינו הפוגה מהדיבורים ופנינו לאכילה,
הסתכלתי תוך כדי כך על העוברים והשבים וראיתי מישהו שהיה נראה
לי די מוזר, הוא לבש מעיל ארוך, והוא נראה שמן יותר ממה שהיה
צריך להיות לפי מראה פניו, לא הספקתי להרהר בזה יותר מידי והוא
כבר נכנס לקניון שליד הפיצריה, 3 דקות אחר כך, 'בום' זה היה
הפיצוץ הכי גדול שראיתי מעולם, הזכוכיות שהרכיבו את הקניון
התנפצו לכל עבר ורסיסים עפו עלי מכל עבר שמעתי אנשים צורחים
וראיתי דם בכל מקום, כאב לי בצורה לא רגילה, הייתי מלאה בשברי
זכוכיות בכל אזור בגוף שלי ודיממתי די קשה, 10 דקות אחר כך
צוות מד"א הגיע למקום ולקח כמה שיותר פצועים לבתי החולים, אני
הובלתי לבלינסון וחברה שלי לאיכילוב, ניתחו אותי בנסיון שהיה
די אבוד כדי להוציא את כל שברי הזכוכיות, אבל אני מתתי מפצעי
יום וחצי אחר כך, עכשיו שאני כאן למעלה במקום שהוא לא גיהנום
וגם לא גן עדן מקום נטראלי אליו הולכות כל הנשמות שמתו טרם
זמנן, אני יושבת ובוהה במן טלוויזיה כזאת גדולה יחד עם עוד כמה
מילארדי אנשים כשכל רגע נכנס מישהו נוסף דרך הדלת, וכולנו
צופים בטלוויזה שמשדרת כל הזמן את מה שקורה בעולם כולו, על
המסך המפוצל אני רואה את ההורים שלי ואת החברים שלי ואת כל מי
שהכרתי אי פעם ואני רואה איך כל אחד ואלד מתמודד עם מה שקרה,
עם הפיגוע הנוראי הזה, אחד מיני רבים, לא הראשון ולא האחרון,
וכשכולם חושבים שלהם זה לא יקרה, להם זה דווקא קורה.


מוקדש לכל נפגעי הפיגוע ליד הדולפינריום בת"א יום שישי
01.05.2001