באת. אתה זוכר שבאת? אני זוכרת.
אני גם זוכרת שהבטחת שלא תעזוב אותי, אבל אם באת, סימן שלא
היית פה, סימן שנשארתי לבד. סימן ששיקרת.
באת בחיוך, כהרגלך.
כמובן שבחיוך, כי לא ידעת את הסבל שגרמת לי. ולא את הכעס
והשנאה שנתמלאו בי כשעזבת.
עברו שלוש שנים ארורות עד שחזרת והבטחת שתחזור עם האביב. ואני
חיכיתי לאביב הראשון ולשני ולשלישי ולבסוף הגעת בקיץ אותו הקיץ
ששלוש שנים לפניו היה שלנו. אותו הקיץ שגרם לי להאמין ולאהוב
ולצחוק ולשמוח אך גם קטע את כל אלו ברגע שנגמר. ביום שנסעת ירד
הגשם הראשון. התחזיות אמרו שיהיה חם אבל ירד גשם. כי באותו יום
השמיים בכו איתי, עלייך.
זוכר מה אמרת, כאשר באת? אני זוכרת.
אמרת שהתגעגעת. אך השקר תמיד הלם אותך.
כי אלו המתגעגעים אינם יכולים לחכות שלוש שנים בלי מעש. אינם
יכולים לחכות אפילו שנתיים או שנה. הם יכולים לחכות רק עד
האביב הבא.
זוכר שלא הבנת למה, למה אינני רוצה לראותך? אני זוכרת.
וזוכרת גם שחשבתי שרק טיפשים אינם מבינים. וכנראה שגם אתה
טיפש. ולא ראיתי אותך יותר ואני מקווה שגם לא אחזור לראות. כי
עזבת שוב בסוף הקיץ וביום שלאחר עזיבתך ירד הגשם הראשון, למרות
שאמרו בתחזיות שיהיה חם. כי באותו יום השמיים ניקו אותי, ממך.
ולפעמים אני נזכרת בשקרייך שוב וחושבת שגם אני שקרנית כאשר אני
אומרת שאני אוהבת את האביב.