ופתאום אתה לבד.
בודד, אין אף אחד שדואג לך.
מצד אחד זה טוב, הרי רצית את השקט.
רצית את חוסר הדאגות ונמאסו עלייך החקירות והשאלות.
הרגשת במין כלא ובסופו של דבר השתחררת.
אז למה אתה עצוב עכשיו?
אולי אתה עצוב כי אף אחד לא רוצה אותך?
או בגלל שמי שרוצה אותך אתה אינך מעונין בו?
אולי כי אתה מרגיש שאתה רודף אחרי אנשים.
והם בכלל לא מעוניינים לדבר או לראות אותך.
לו רק הם היו אומרים משהו, נוטעים איזושהי תקווה.
החיוך נעלם בפניך, וקמטי הדאגה נותנים את אותותיהם
לו רק היא היתה קוראת לך, היית בא.
היית רואה אותה ושוב מחייך.
כי אתה יודע שאתה רוצה אותה, אבל היא לא רוצה אותך.
אולי כדאי שתוותר על הרעיון?
פשוט, תתרחק, תעלם.
תנסה לשכוח, אתה יודע שאתה תצליח.
אתה תמיד מצליח להדחיק את הדברים.
אז אם את שומעת אותי, תני סימן
אם את מודעת לכך שזו את, תקראי לי.
תחבקי אותי בזרועותייך, ותקרבי אותי לחייקך.
תהיה שם, בנפשך או בגופך, אבל תהיה שם.
כי אני זקוק לך עכשיו יותר מכל.