לעמים פשוט בא לי למות... אני מרגיש כאילו כל העולם דוחק עלי
ורוצה שאני ימות...
כן... זה אני, סתם איזה ילד שאף אחד לא מכיר ואם הוא מכיר אז
הוא אומר: "אהה הילד כאפות הזה?"...
פעם עוד כשהייתי בין ה"לא מקובלים" אז היו מרביצים לי הרבה...
אני לא אוהב להרביץ... זה לא נותן לי כלום... אבל אני גם לא
מחזיר... אני כמו שק חבטות... לפחות ככה אמא שלי אומרת...
גם היום שאני יותר "מקובל" ויש לי המון חברים אני עדיין מרגיש
את הכאב... כאילו הוא עומד להתפרץ החוצה והדמעות מתחילות לזלוג
לי על הלחי... אך אני מנגב אותם במהירות שלא יראו שאני בוכה...
אבל מי בעצם כאן? רק אני... מותר לי לבכות לבד לא? לא...
אסור... אסור לבכות... אסור להפגין חולשה... כי אם אני יפגין
חולשה ירדו עלי יותר... לפעמים אני מרגיש כאב בחזה... כאילו
אני עומד למות... ואני מקווה למות... אבל זה לא קורה... אני
מנסה למות... וזה לא קורה... כאילו יש איזשהו כוח מהשמים שמונע
ממני... שאומר: "אתה נועדת לגדולות... חבל לבזבז חיים שכאלה"
אבל אני אומר לעצמי, איזה חיים!? איזה חרא של חיים אלוהים!?
למה דווקא אני? למא אני צריך לסבול את הבולשיט הזה?!
למה?!!?!?
אני מאחל לעצמי למות ברגעים מסוימים... ברגעים שאני לבד... אבל
כשאני חושב על כל הדברים הטובים אני מתחרט מיד...
לפעמים אין לי פשוט למה לחיות... אני מרגיש... ריק.
כמו הר געש שמתפרץ ככה אני הייתי צריך לחשוף את רגשותי הכמוסים
שאף אחד לא יודע ולא ידע עלי... אין לי אומץ להתגלות ככה בפני
חברי, הורי, או אפילו עצמי... אני פשוט משחרר את זה ונותן
לעצמי לגלוש לתוך המקום הזה: במה... למרות שהדבר האחרון שאני
צריך זה במה...
לפעמים, בא לי למות, אבל אני לא מסוגל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.