"אולי נוכל לעצור לרגע. אני לא יכולה להמשיך לרוץ", ביקשתי
בקול חסר אויר.
"את יודעת שאנחנו לא יכולות. אסור לנו. הוא יתפוס אותנו", אמרה
לי ג'ניפר בקול חנוק גם היא.
המשכנו לרוץ.
יכלתי להרגיש את הרגליים שלי לאט לאט מאבדות כל תחושה. מאוד
לאט. אבל לא יכלתי להפסיק. הייתי חייבת להמשיך לרוץ. זה מוזר,
כל החיים שלי רצתי, ועכשיו כשאני רוצה להפסיק - אסור לי. למרות
כל ההתנגדויות של הרגליים שלי, המשכתי לרוץ.
"ג'ניפר. ג'ניפר, חייבים להאט. אנחנו חייבות להאט. אני לא
יכולה יותר", אמרתי בלי אויר.
"אנחנו לא יכולות להפסיק עכשיו, בקי, עוד מעט זה נגמר", ניסתה
ג'ניפר לעודד אותי.
"בשבילי זה נגמר עכשיו כבר. השרירים שלי כבר לא מורגשים. או
שהם בעצם מורגשים מידי. אנחנו חייבות לעצור. לשניה אחת. בבקשה,
ג'ניפר, רק לשניה אחת. לשתות משהו. אני חייבת לשתות",
התחננתי.
"אוי, לא, בקי. הוא מאחורינו. חייבים להגביר קצב," אמרה.
והמשכנו לרוץ.
כבר היה לי ממש קשה להחזיק את עצמי. הייתי עייפה, תשושה יותר
נכון, וכל כך כאבו לי הרגליים. אבל הוא היה מאחורינו. קרוב
מידי מאחורינו. אסור הי לי להפסיק כי אז... אני לא רוצה אפילו
לחשוב מה יקרה אז.
המשכתי לרוץ.
הרגשתי שאני עומדת להתעלף. הראש כבר כאב לי, או שאולי הכאב
ברגליים היה כל כך חזק שהוא עלה למעלה.
שיתרחק מאיתנו. הוא כל כך קרוב. אני לא אוכל לעצור עכשיו אם
הוא כל כך קרוב אלינו.
המשכתי לרוץ.
הרגליים שלי כבר פעלו באופן אוטומטי. אפילו כשרציתי לעצור לא
יכלתי. הן רצו על דעת עצמן. ואני כל כך רוצה לעצור.
אחרי שרצים במשך 47 דקות, כשיש אחד כל כך נוראי שנמצא אחריך
ודואג טוב מאוד שתרוצי - אי אפשר לעצור. ולמה שאחרי 47 הדקות
המצב יהיה שונה?
המשכתי לרוץ.
עוד 15 דקות בערך. אז אני אעצור. אני אנוח. אני ארגיע את שרירי
הרגליים המתים שלי.
"בקי", התנשפה ג'ניפר, "אני לא מסוגלת יותר. אני לא אחזיק מעמד
אפילו עוד 3 דקות", אמרה בין נשימות כבדות.
"ג'ניפר, אל תתחילי עכשיו את. אנחנו נצליח. בשלב מסויים הוא
ייתן לנו ללכת. אני מקווה שבקרוב."
לאחר עוד 14 דקות ריצה נוספות היינו חייבות לעצור.
"תקשיב לנו, ערן, ותקשיב טוב." אמרתי לו בחוסר סבלנות מובהק.
"אנחנו רצות כבר 61 דקות על המכשיר הטיפשי הזה ואנחנו הולכות
לצאת עכשיו מהמכון כדי לנוח ולאכול ולשתות קצת. ואל תנסה לעצור
בעדנו!"
"הייתן יכולות להגיד לי אם רציתן הפסקה..." קרא אחרינו בדרכנו
לחדר המסאז'ים.