מתוך כתבי נסארה: "ימי מלכות ניביס, ימי עיצוב הכוכב"

הנוף הוא לילי.
לא חשוך, אבל לילי.
ליק'ר, הירח השלישי כבר הופיע, צילו השחור(1) מלטף את ולאריאט,
הגדול מבין השלושה.
וונגואור כבר נעלם כמעט כליל מאחורי צילו הקסום של ליק'ר, נאבק
לתת מבט נוסף בשמש הלא קיימת(2).

דרוו התקרב אל הגבעה, עיניו נעוצות בראש הדרקון הענק שהיה מונח
עליה.
כשהגיע, כרע על ברך רגלו הקדמית, ופרש את ידיו לצידי גופו
במחווה של שלום. כמנהג הקנטאורים.
בתגובה, הרים הדרקון את ראשו באיטיות האופיינית ליצורים
בגודלו, והנהן.
הקנטאור נעמד שוב על רגליו, חיכה שהדרקון יחזיר את ראשו למקום
נוח על אדמת הגבעה, והתיישב.

דיבורו של הדרקון היה איטי וכבד.
"אתה - מחקה קנטאור - לא רע בכלל"

דרוו לא יכל לעצור את חיוכו. הוא פתח את פיו, אך הדרקון קטע
אותו.
"היא ידעה - את מי - לשלוח. אל - תנסה - להצטנע"
חיוכו של דרוו נמחק. עצב כיסה את פניו.
"נראה כאילו הם מחזיקים מעמד, נורוק. אני חושב שיש סיכוי."
"ובכל זאת - לקחת אתך - את המטה."
"דבר לא ניתן להסתיר ממך. כמו תמיד, עיניך רואות הכל."
"הכל, מלבד מה - שמסתירות - השיניים שלי - דרוו"
דרוו לא צחק. הוא הושיט את זרועותיו לפנים, ובין כפות ידיו
הופיע, בזוהר קלוש, עץ שלם, מוארך לצורת מטה.
הוא תקע אותו בינו לבין הדרקון. העץ החל מייד להצמיח שורשים,
נאחז באדמה, כמתכונן להתנגד לניסיון עקירה ההולך ומתקרב.

דרוו הביט בו בעצב הולך ומתגבר.
"דרוו, הבט - לשם." הדרקון החווה בראשו צפונה, לכוון היבשה
היחידה בינתיים שהייתה מאוכלסת.
"אנחנו, לא עושים - משהו רע. ייתכן - ויהיה עלינו לתת - לעוד
גזעים רבים - לגווע. חייבים - לדאוג -לאוכלוסייה - מאוזנת.
אחרת..."
דרוו הנהן. הוא ידע במה מדובר, אך כמו כל בני גילו, הוא התקשה
להפנים את ההגיון שבעקרונות העתיקים.
הדרקון ידע זאת היטב. דרוו לא היה החניך הראשון שלו.
"קדימה דרוו, הספינה מחכה."
דרוו החל ללבוש חזרה את צורתו המקורית. ולאחר כמה רגעים, הביט
אל עבר היער אותו הכיר מבפנים, כקנטאור, במשך חמש מאות השנים
האחרונות.
הפעם מרחוק, דרך עיני דרקון.
הם פרשו את כנפיהם, והאדמה החלה להתרחק.
"אנחנו נחזיק מעמד" אמר דרוו, לעצמו, יותר מאשר לדרקון הגדול.

1 - זהו לא תיאור ציורי, הסופר בחר לציין כי זהו הצל השחור,
הנוצר ע"י השמש הרגילה, וזאת להבדיל מצל הקסם שנוצר ע"י השמש
"ני-אקזטמאט" (השמש הלא קיימת).

2 - "ני-אקזטמאט", השמש הלא-קיימת, היא בלתי נראית מלבד בלילה
אחד, החוזר אחת לשבע שנים. הצל שהיא מטילה מעלים מהעין כוכבים
שלמים (אך לא בזמן שניתן לראותה). תופעה שמנעה בעבר מסעות
בחלל. פרוייקטים שלמים נשמרו לאותו לילה, ומכאן שמו-
"נונאפאסטייה דראגו" -  דרכים בטוחות.