שוב הדם הזה..

אני רוטנת,
כאילו זה קרה בטעות..
זה לא.
בפירוש לא.

מאז שחלקיקים קטנים החלו להיבנות,
ותאים חברו אחד לשני,
התחלתי לנסות שוב לראות את הדברים שלא יכולתי לראות קודם.
אחרי ההתעוורות האחרונה שלי,
שהאמת התיחה עצמה בפני, והתיכה בעיקר את עיניי בסופו של דבר,
משהו החל להיווצר לו,
מתחת לאפי.

ואני אחת שלא מפספסת.
עם כל הכאב שבדבר, וכן, בשבילי, זה כאב איום לא לפספס,
קלטתי איך כל תהליך כימי קורה,
איך כל חיבור נוצר,
ונבנה.

מסכת של עננים התבצרה מעלי,
אני רוצה שהם ישארו.
כמו שמיכת פוך הם מגינים על עורי,
ושומרים עלי,
עוטפים.
קרן שמש חודרת,
צורבת את גבי,
מנקדת אותי ומחוררת,
ואני מייחלת לגשם שיבוא, ויכסה אותי שוב,
שלא יתן לי מוצא של אור,
ובריחה למקום שלא רוצה להיות בו.

לא סובלת כבר מרוח מקפיאה,
לא נרטבת מדי,
למדתי לשפר את צעדי.

ויש לי כמה שאלות אליך,
שאני לא יודעת איך שואלים.

לחתכים יש תשובה,
זה כמו התגלות.
הם חושפים בפני עור שבתוכו סימני קריאה רבים.
אבל כשהפצע מתחיל להחלים,
ולא שורף לי יותר מכל נגיעה של אנשים,
או בד שנדבק לדם המתקשה,
אני מוצאת את עצמי מתכננת את המהלך הבא,
ששוב ישאיר אותי רגועה.

החדר שלי כולו מוצף.
הסכין עוד שוכבת לה, תער חד ומלוכלך מהתפרצויות של עצמי,
ואת עצמי הקשה ממנו,
הכי קשה לי לגרד.

כי אני מפחדת לא לשאול יותר,
אבל לא יודעת מה לשאול עוד.