פסח 2003. היה זה יום רביעי חמים ושמשי, וכל הבסיס היה עסוק
בניקיון יסודי לקראת מסדר החג. הכל חייב להיות נקי, מבריק,
מושלם. בלי אף גרגר של אבק או חמץ, חס וחלילה. לא היה לה מושג
איפה ההגדה המשפחתית נמצאת. לא הייתה לה שום בעיה לאכול
סנדביץ' עם בייקון וגבינה בליל הסדר. היא הורידה את החולצה של
המדים, ונשארה עם חולצה לבנה קצרה. אפילו המפקדת שלה הפשילה
שרוולים ותרמה למאמץ המלחמתי.

האם היא שמחה לשרת בצה"ל? הרי היא אינה מזדהה עם רוב מטרותיו
של הצבא, אבל חובה לשרת, והיא לא רוצה לחיות על חשבון אחרים.
מה גם שהיא במקום טוב יחסית, ולא בבסיס באמצע שום-מקום. כמובן,
איך שהיא לא תסתכל על זה - היא עדיין בורג קטן במערכת.

בדיוק באמצע ההרהור נכנסו למשרד שני אנשים. סרן חובש כיפה, לפי
הערכתה במילואים, והחובש החטיבתי, טרם-רב"ט עם כומתת הנדסה.  

"שלום", אמרה וחייכה.
"שלום לך", ענה הסרן. "באנו לבדוק שהכל פה מוכן לקראת החג".
הוא סרק במבטו את החדר. "איפה אתם שמים את החמץ?"
"כאן", השיבה, והצביעה על המגירה התחתונה בארון שליד הדלת.
"תשימי את כל זה בפנים". היו כמה ספלים אשר טרם הוכנסו למגירת
החמץ. את זה תכננה לעשות לקראת סוף הניקיון.
"בסדר, אני יודעת". הסרן הזה קצת לחוץ, חשבה לעצמה. תוך כדי
היא המשיכה לנקות את השולחן מכמויות האבק שהצטברו עליו מאז
הפעם האחרונה שניקתה. אין מים במדינה, אבל אבק בהחלט לא חסר.
"תשימי שלט, שאף אחד לא יגע בדברים", ציווה הסרן.
"כן, כן, אני יודעת".
"תעשי את זה עכשיו, אנחנו צריכים לראות שהכל פה מסודר ולעבור
גם במשרדים האחרים". כנראה שהעצבנות עולה עם הדרגה.
"אתם יכולים לבוא אחר כך? אני פשוט צריכה לנקות פה קצת..."
"אני רוצה לראות שאת שמה שלט".
כנראה שאין לי ברירה, אמרה לעצמה. הקצינה שלה נכנסה לחדר.
ישועה! או שלא. היא קלטה את המבט של החיילת, והבינה ששני
הגברים הללו בהחלט לא רצויים כאן.
היא הקלידה את המילים "ארונית חמץ" במחשב.
"לא ארונית, מחסן". שוב, לחובש לא היה מה לומר והסרן המעצבן
היה זה שדיבר.
"מה זה משנה?"
"אם זה מחסן, אז אחרי החג הדברים שיש בו חוזרים לצה"ל, ואף אחד
לא נוגע בהם".
מולה עמד אחד מגדולי הפילוסופים של כל הזמנים, והיא אפילו לא
הייתה מודעת לכך. מעולם לא תיארה לעצמה שקיים הבדל כה תהומי
בין ארונית למחסן.
כמובן שהשלט שהדפיסה היה גדול מדי.
"זה לא טוב", מלמלה. היא ניגשה שוב למחשב, כדי לתקן את מה
שהדפיסה.
מסיבה לא מובנת, השניים החליטו באותו רגע לצאת החוצה.
"חג שמח", בירך הסרן.
"ביי!". איזו הקלה.
"מה הם רצו, הקרציות האלה?" שאלה הקצינה.
"לא יודעת, ממש גסטאפו".
פניה של הקצינה הרצינו. החיילת אמרה משהו לא פוליטיקלי-קורקט.
וזה בלתי-נסבל עבור בעלי-הארונות. מתי תלמד לשמור את ההערות
הציניות לעצמה, או לפחות לקצינה השנייה - כבר סרן, אבל לא כל
כך שגרתית. היא הייתה מבינה.

היום עבר, אולם זה לא נתן לחיילת שום מוטיבציה. להיפך, זה אמלל
אותה עוד יותר. מחר ליל הסדר, והיא תצטרך לבלות את זמנה בשמירה
על הבסיס. שנה וחודשיים היא חיילת בצה"ל, ושיבצו אותה לחג,
כאילו רק אתמול סיימה טירונות. המפקדת שלה התערבה, ניסתה לשחרר
אותה מהתורנות, אולם ללא הצלחה. שוב ושוב היא שיחזרה בראשה את
תשובתו החד-משמעית של הרס"ר:
"אין מה לעשות, הבנות החדשות עושות גם את החג הראשון וגם את
החג השני. מעכשיו כולם עושים שבת פעם בחודש. זה המצב, יש
פטורים רפואיים. תנסי להחליף לשבת. אין מה לעשות".

לא היה לה סיכוי. להחליף לשבת? הצחקת אותי, מר רס"ר. עד שהוא
נזכר להחזיר לה תשובה, זה היה מאוחר מדי. מה גם שאף חייל שפוי
בדעתו לא היה מסכים. לכן, ברירתה היחידה הייתה להשלים, להבליג
ולהביא חמץ לבסיס בחג. מחאה שקטה, כמעט בלתי-נראית. כלפי כולם
היא הפגינה רוגע, אדישות אופטימית. חיילת למופת. עמוק בפנים,
שמרה על ערכיה ועל דעותיה, מחתרתיות ואף מסוכנות בעיני הצבא.
חיילת פציפיסטית. לובשת מדים המתנגדת לכל שלטון באשר הוא,
אנרכיסטית הממלאת אחר פקודות בצייתנות. כמה מגוחך, הרי היא לא
מחסלת אף מבוקש, לא הורסת אף בית, לא עומדת במחסומים. במסגרת
תפקידה לא הייתה אפילו פעם אחת בשטחים. אף על פי כן, המצפון
שלה לא שקט.

יום רביעי הגיע, ואיתו מסדר החג של ראש היחידה. הוא נכנס
למשרד, יחד עם אחד המפקדים הבכירים והרס"ר. החיילת נעמדה
במקום, עם ידיים מאחורי הגב וחיוך רחב על פניה. לאחר לחיצת-יד
מכאיבה למדי, הביט סביבו, ועיניו נתקלו במגירה העליונה שבארון
ליד הדלת.
"גמלאים? מה זה גמלאים? אתם מתכוונים לשים אותנו שם בפנים?"
פניה של החיילת האדימו. לו רק יכלה, הייתה מעלימה את עצמה
באותו הרגע. על המגירה הודבק שלט עם המילים: "גמלאים זה כיף
חיים!". הכוונה הייתה לדפים אשר על צד אחד שלהם הודפס מסמך,
אולם צידם השני נקי, ולכן ניתן לעשות בהם שימוש חוזר. ראש
היחידה שמע את ההסבר מפי המפקדת, אשר לא החסירה מדבריה רמז דק
לכך שהרעיון היצירתי נבע ממחסור בלתי-מוסבר בדפי A4. החיילת
חייכה בליבה.

המסדר עבר בשלום. הגיעה שעת ארוחת-הצהריים, ואנשים כבר החלו
לעזוב. בניגוד אליה, בשבילם זה היה רק חצי-יום. הקצינה הזוטרה
הלכה הביתה בהזדמנות הראשונה שהייתה לה, כרגיל, והסרן הלכה עם
החיילת לחדר-האוכל. אולי יש משהו טעים, חשבה לעצמה. בוודאי, יש
אוכל טוב, ומחר ייחתם הסכם שלום.

תפוחי אדמה עם ציפוי עבה של פפריקה, נקניקיות שנראו כאילו שכחו
אור יום מהו, סלט ירקות שאי אפשר היה להגיד עליו בשום פנים
ואופן שהוא טרי. לפחות היה מיץ אננס. זה ישקיט את המצפון שלה.


"מיצינו?" שאלה הסרן.
החיילת הנהנה וחייכה. היא מזמן מיצתה את עצמה פה.

כולם כבר הלכו הביתה. איחלו לה חג שמח, ועזבו. הקצינה שלה
נשארה לארח לה חברה.
"אני מעדיפה להיות פה מאשר בבית. תמיד אותו סיפור: אמא שלי
ואני מכינות את האוכל והכל במשך שעות, ואחר כך אין לנו מקום
לשבת. זה כל כך מרגיז!".

בשתיים בצהריים הסרן הלכה הביתה. החיילת רצתה לקבור את עצמה.
מה היא תעשה פה יומיים שלמים? ליל הסדר הגיע, והיא בבסיס צבאי.
מה גם שהיא צריכה לשמור עם שחקן כדורגל שחוכמתו מתחילה ונגמרת
בצלצולי פלאפון חדשניים ובהגיגים פילוסופיים כגון: "הייתי עושה
אותה". לפחות היא קיבלה את השמירות של בעלי-הפז"ם, ביום רביעי
משמרת אחרונה ולמחרת משמרת ראשונה. אכן כבוד.
אולי כמה עוגיות ירוממו את רוחה. החיילת נעלה את הדלת ופתחה את
האריזה. לא כשר לפסח בעליל. מחתרתיות ושוקולד. איזה שילוב
נפלא. ההמשך הטבעי לסדר האירועים הוא שנת אחר-צהריים, וכך היה.
היא כיוונה את השעון המעורר לשעה שש. זה משאיר לה מספיק זמן
להתקלח ולהתארגן לקראת הסדר.

לא רוצה לקום, חשבה לעצמה. הדיכאון חנק אותה. למה אני פה בכלל?
זה מזיק יותר מאשר שזה מועיל. מתוך אופטימיות שתמיד הייתה בה,
ומתוך היכרות אישית עם יעילותה של מקלחת כנגד עייפות, כעס ושאר
תחלואי הנפש, הלכה החיילת להתקלח. בהליכה הזאת בין החדר
לשירותים, היא חשה בקמצוץ של חופש. חיילת יהודיה, לפחות לפי
הגדרה אחת, צועדת בתוך בסיס צבאי במדינת ישראל, בת 55 עוד מעט.
אפילו בן-אדם, אשר צועד על דעת עצמו ממקום למקום בעולם, אינו
דבר של מה בכך.  

כוחה של מקלחת. בצבא אומרים שמקלחת, בתרגום לפרק זמן, היא כשעת
שינה, ובגרסה שלה - כמו אספרסו כפול. מדי ב', M-16 ארוך,
מחסנית ונעלי ד"ר מרטינס שחורות. בשבילה הנעליים האלה הם טיפת
זהות בים של אחדות, והיא מודעת לכך שלעוד אלפים בעולם יש בדיוק
את אותם הנעליים, אבל זה הזוג שלה, רק היא צועדת בהן ורק היא
בוחרת את דרכה. המחסנית הוצמדה לנשק בעזרת גומייה שחורה, אשר
מגלמת בתוכה סיפור ארוך. החבר-לשעבר שלה קנה אותה בשביל
הטירונות, ומאז היא אצלה. חבר-לשעבר. נפרדו, חזרו ושוב נפרדו,
אחרי שהיו כמעט שנתיים ביחד. לא בוגר ולא העניק לה את מה שמגיע
לה. האהבה הראשונה שלה. היא לא תשכח אותו לעולם. זאת הייתה
תקופה כל-כך יפה. בני אדם זוכרים בעיקר את הדברים הטובים,
זיכרונותיהם הופכים לאישיים ומשמעותיים עבורם, ואולי בכך
טמונים כוחם ועליונותם. היא נזכרה בחברה טובה שהייתה לה
בחטיבת-הביניים, שסיפרה לה על תיאוריה שהמציאה: "החיים שלנו
מורכבים מתקופות. היום אני לובשת את המכנס הזה. אולי בעוד כמה
חודשים אני לא ארצה אותו יותר ואני אשים אותו למעלה בארון.
ואז, עוד כמה חודשים יעברו, אני אסתכל על המכנס ואחליט שאני
רוצה ללבוש אותו שוב". רשת סבוכה עשויה תקופות-תקופות. הצפיפות
הקיומית, הדחיסה של אינסוף אירועים למשך חיים אחד, היו עבורה
אוויר לנשימה.

חדר-האוכל היה ערוך למופת. ארבעה שולחנות סודרו בצורת ריבוע,
עם מפות לבנות, הגדות וכל מאכלי החג. אוירה סוריאליסטית למדי.
מספר החיילים היה פחות ממניין. אלוהים לא יסלח, למי שמאמין בו.
הטבח והרב הגיעו מכיוון המטבח, והתיישבו. הנה זה מתחיל.

"שלום לכם, שמי אהרון", אמר הרב במבטא אמריקאי כבד. הוא לבש
חליפה שחורה עם חולצה לבנה, על ראשו הייתה מונחת כיפה שחורה.
הוא היה איש צעיר, לפי מיטב הערכותיה של החיילת בשנות העשרים
לחייו.

"אתם יודעים מה זה סדר? זה משהו שקיים ביקום, בטבע, אפילו באדם
עצמו יש סדר. בתפילות שלנו יש סדר." לפחות הוא לא התחיל להטיף
להם מוסר על קיומם הסורר.
"אוקיי, אז אנחנו נתחיל בקריאת ההגדה".

זה לא אני, חשבה לעצמה, אני לא מסוגלת להתחבר לזה. מה לי
ולשורות הללו, המוקראות שוב ושוב, בשבחו של כוח עליון שמזמן
כבר לא מראה סימני חיים. היא בהתה בהגדה שהייתה מונחת לפניה.
רגש אחר החל להתעורר בליבה. היא הביטה בחיילים סביבה. קודם
לכן, הרב שאל אותם מאיזו מדינה ההורים שלהם באו. התשובות,
כצפוי, היו מגוונות: רוסיה, עיראק, ארגנטינה, המשפחה בישראל
כבר הרבה דורות. כל אחד וההיסטוריה שלו. לכל אחד סיבה משלו
להרגיש שייך לעולם ואולי גם לסדר הזה. באיחוד שלהם היה יופי
מוזר, בו בזמן ההבדלים ביניהם התחדדו והיטשטשו.

התירוש נמזג אל תוך כוסות יין מפלסטיק, המגשים הונחו על המפות
הלבנות, אשר הודפס עליהן סמל הרבנות הצבאית. החרוסת אמנם לא
הייתה ביתית, הצלחות היו אותן צלחות  חומות-בהירות מפלסטיק כמו
תמיד, והאוכל לא היה יוצא דופן - עוף ותפוחי אדמה - אולם
ההרגשה הייתה חגיגית. לא בגלל התפילות והשירים, אלא בזכות עצם
העובדה שהם כאן, יחד. בכיתה ט' שאלו אותה כיצד היא מגדירה
ציונות. כבר אז היו לה מיליון תשובות. ציונות עבורה היא לטייל
בתל-אביב, להסתכל על השקיעה מהחלון, לשמוע את השיר של ברי
סחרוף על שנת 77', השנה שבה הוריה עלו לארץ, להצביע בפעם
הראשונה, לשתות מים ממעיין בגליל, לכתוב שירים, לנשום את
האוויר המזוהם הארצישראלי, לקרוא ספר על מרקס בעברית, לבכות
ביום הזיכרון ולשמוח ביום העצמאות.

"תקריא, בועז, תקריא! נו, מה אכפת לך, בועז?".  
באחת השמירות היה עליה אפוד שנכתב עליו "בועז" בטוש שחור, חייל
מהבסיס אימץ את הכינוי ומאז הוא קורא לה בועז. מי יודע לפני
כמה זמן ואיפה שמר הבועז האמיתי עם האפוד הזה. החיילת לא רצתה
להקריא שום דבר. היא לא רצתה לקטוע לעצמה את חוט המחשבה. בסופו
של דבר, השתכנעה. עכשיו אהיה החיילת הטובה עם האפוד, ששומרת על
הבסיס בנאמנות. בכל זאת, העוגיות עם השוקולד בריאות ושלמות,
וחוץ מזה, אל המחשבות תמיד אפשר לחזור.

הקראת ההגדה הסתיימה, ולאחר ששרו כמה מלהיטי החג, הגיע הזמן
ללכת. כולם קמו, אמרו "חג שמח" ו"תודה רבה" לרב, ויצאו מחדר
האוכל. סוף כל סוף זה נגמר. לא נורא בכלל, הודתה החיילת, חזרתי
בחתיכה אחת. העוגייה שאכלה כשהגיעה לחדר הייתה מוצדקת עכשיו
יותר מתמיד. התענוג השני של הלילה, השמירה, קרב ובא. החיילת
הלכה לישון, ובראשה המחשבה המטרידה על ארבע שעות שמירה שנשארות
ארבע שעות בכל חלוקה אפשרית ליחידות זמן.  

חצי-רדומה הגיעה לעמדת השמירה. עם שחקן הכדורגל היא כבר שמרה
פעם או פעמיים, לכן ויתרה על סדרת השאלות הקבועה של "כמה זמן
אתה בצבא? מה התפקיד שלך פה? איפה עשית טירונות? הגעת ישר לפה,
או שהיית במקום אחר לפני כן?". בתחילת השמירה השיחה הייתה
מעניינת באופן מפתיע. החייל סיפר לה על הפרידה בינו לבין
חברתו, ועל כמה שהוא בכה באותו השבוע. יחסית להתנהגותו
הברברית-משהו, בדברים שאמר הייתה מידה מסוימת של חוכמה ובגרות.


וגם החיילת סיפרה את סיפורה: בהתחלה הוא רצה הפסקה של שבוע, כי
"הקשר חוזר על עצמו, אין יותר קסם". הוא רק רצה להיפרד ממני.
הוא לא הבין שקשר זה דבר שבונים יחד, זה לא מובן מאליו. אהבה
אמיתית חשובה בהרבה מקסם. יותר מזה, הוא לא הבין שאין סתירה
בין השקעה בעבודה לבין השקעה בקשר. הצבא השפיע עליו לרעה,
הצלחתו בצה"ל כנראה עלתה לו לראש. זאת הייתה התקופה של הפרידה
הראשונה, שבה לא האמינה שקיים סיכוי שאי פעם יהיו ביחד שוב.
שלושה שבועות לאחר מכן הם חזרו, וכעבור שלושה שבועות נפרדו
שוב. סופית. הוא אמר לה שמגיע לה מישהו יותר טוב, והיא דווקא
ניסתה לשכנע אותו שיישארו ביחד, שזה ייקח זמן אבל בסוף יהיה
בסדר. היא אמרה לו שהיא מאמינה בו. באותו לילה היא כמעט ולא
בכתה. היא חשה הקלה, הסבל נגמר. זאת הייתה תקופה יפה אמנם, אבל
באמת מגיע לה יותר. זה כאב לה לדבר עליו, ומצד שני עזר לה
מאוד.

שעה וחצי עברו. כמעט בכל שמירה הייתה פורסת בפני החייל השני את
תיאורית ארבע השעות. המשמרת הראשונה עוברת מהר, 240 דקות
חולפות להן כהרף עין. למשמרת השנייה יש יתרונות וחסרונות: מצד
אחד, אחריה אפשר לישון כמה שעות, ומצד שני - לפניה קשה להירדם.
מכאן נובע, כי בבחירה בין המשמרת השנייה לשלישית, השלישית
עדיפה. בשני המקרים, השעה הראשונה היא הקלה ביותר והשנייה
פחות. בסופו של דבר, איכות השמירה תלויה בשעה השלישית, שהיא
נקודת המפנה: ההתחלה של הסוף, או שמא סוף ההתחלה? פילוסופיה של
ממש.

כך או כך, גם השמירה הזאת הסתיימה. עכשיו אני הולכת לישון, עד
השמירה הבאה מצידי. אין לי מה לעשות כאן, חוץ מלחכות עד שיעבור
הזמן. לפחות אפשר להעביר אותו בשינה. בשתיים בצהריים היא קמה,
והחליטה שהגיע הזמן לתקשר עם המעטים שהחליטו להקריב את נפשם
ולשמור על הבסיס בפסח. כמוה, אף אחד לא התלהב מלהיות כאן בליל
הסדר. היא ישבה עם עוד שתי חיילות. אחת דיברה על כמה שמצות
משמינות והשנייה הסכימה איתה. היא פשוט הקשיבה. היא טובה
בלהקשיב, לפעמים עדיף לה לענות במחשבות ולא במילים. ושוב מצאה
את עצמה תוהה האם זהו האושר. היכולת להשיב על שאלות בשאלות.
החיילת כמעט הצטערה על כך שהיא שומרת ראשונה, שלווה שכזאת
קיימת בבסיס רק בשבתות וחגים. היא גם לא רצתה לוותר על עוגת
שוקולד עשויה מצה שהביאה אחת החיילות שבאה לבקר את השומרים. על
השטחים כן, אבל על שוקולד?

שעת השמירה הגיעה. עוד ארבע שעות נפלאות עם שחקן הכדורגל. על
מה אני אדבר איתו עכשיו? במקרים כאלה, עדיף לשתוק מאשר להגיד
משהו חסר משמעות. זה הזכיר לה את החובש שהגיע אתמול עם הסרן
למשרד, אולי הוא לא רצה להיות שם, בדיוק כמוה. אבל הוא פשוט
שתק. לא צעק, לא דיבר, לא לחש. שתק, ובכך אמר הכל וכלום.

טפיחה על הכתף העירה אותה מחלומה. "תשלימי", אמר הקצין התורן.
ובפעם המי-יודע-כמה השלימה את פריקת הנשק, פעולה שיכלה לבצע
מתוך שינה. בפעם-המי-יודע-כמה אמרה לעצמה "תשלימי", את כאן
ואין לך ברירה. תחשבי על מה שיהיה אחר כך, תחשבי על מי שאת
באמת, לא חיילת ולא מספר אישי.

הפעם הכדורגלן לא דיבר איתה. לאורך כל השמירה היה עסוק
בלהתווכח עם החברה-לשעבר בפלאפון. חייל יקר, אם היית ברמאללה
היית חושב פעמיים. מזל שאני מספיק זמן בצבא כדי לשמור ראשונה.
זה מדהים עד כמה השעה משפיעה על הדרך שבה מתמודדים עם
סיטואציות מסוימות, עכשיו לא אכפת לי שהוא פה. בעוד 20 דקות
אפנה את גבי אל השער, ואלך.

היא הבחינה בדמות מתקרבת. גבר. לא נראה חשוד. לא, לא יכול
להיות. זה לא הוא. מה הסיכוי שזה יקרה. החיילת הרגישה חולשה
בכל הגוף. זה הוא.

"היי".
"שלום", ענתה בקושי רב.
"מה שלומך?" זה עדיין אותו קול. עמוק ומלטף.
"אני... בסדר". אני לא יכולה לנשום.
"אז... את עושה פה חג?"
"מסתבר".
מה לעשות? אני לא יודעת מה לעשות. חשבתי שלא אראה אותו יותר.
אני לא אמורה להרגיש שום דבר. כבר מחקתי אותו, לפחות נדמה היה
שמחקתי אותו.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה בחצי כעס-חצי עצב, כשדמעות חונקות את
גרונה. הוא פתח את השער ונעמד מולה.
"אני... רציתי להגיד ש...". הוא עצם את עיניו לרגע, ולקח שאיפה
עמוקה. "אני לא מפסיק לחשוב עליך. אני ממש מתגעגע..."
"אבל איך אתה יכול לבוא ככה פתאום? אתה רק מסבך אותי. מה אתה
רוצה ממני? אתה לא מבין עד כמה אתה מסבך את הכל".
"אני מצטער. אני יודע כמה סבלת בגללי, ואני מצטער. אבל
השתניתי. אני רוצה שנחזור להיות ביחד. בואי נבנה את זה.
בבקשה".
היא הרגישה כמו בתוך מערבולת, נסחפת אל תוך משהו חזק ממנה.
דווקא עכשיו היו לה כל כך הרבה שאלות, ואף לא תשובה אחת.
"אם את לא רוצה לראות אותי או לדבר איתי, פשוט תגידי ואני אלך.
אני אבין אם את לא רוצה".
"אני לא יודעת מה אני רוצה. חשבתי שעברתי הלאה, אבל טעיתי. מאז
שנפרדנו אני לא מרגישה שלמה, משהו חסר".
"גם לי היה משהו חסר כל הזמן הזה. את היית חסרה לי. חשבתי
לחכות, להתקשר אליך בעוד כמה חודשים. אבל אני יודע שאת לא חפץ
במכולת, את לא משהו מובן מאליו. היו לילות שלא הצלחתי להירדם,
כל הזמן חשבתי עליך. בבקשה, בואי נבנה את זה".

היא כל כך רצתה להגיד לו כן ולחבק אותו. לשבריר שנייה הביטה אל
תוך עיניו. זה כמו שמיים עם מיליון כוכבים. באותו רגע הגיעו
השומרים של המשמרת השנייה.
"את בטח צריכה ללכת עוד מעט, נכון?"
"כן, עוד מעט". כל כך הרבה שאלות, ואתה אחת מהן.
הם שתקו במשך כמה דקות. בשביל החיילת הדקות הספורות הללו היו
כנצח. הקצין התורן הגיע.

"טוב, יאללה, בואו לפרוק".
ארבעתם נעמדו בשורה וחיכו, חלקם בסבלנות, חלקם פחות.
כשהגיע תורה של החיילת, טפח הקצין על כתפה ואמר בקול סמכותי:
"תשלימי".

להשלים, למה לי להשלים? הוא פגע בי. למה לי להשלים עם הכאב?
אולי הוא באמת השתנה, אולי הוא מתגעגע דווקא ל"שגרה" שבגללה
נפרד ממני. זה לא נכון שלא היה קסם. וזה לא נכון שמחקתי אותו,
אי אפשר למחוק אהבת אמת. אולי ננסה. אולי יהיה טוב.

הוא עמד בצד, עיניו בוהות בשער. היא כחכחה בגרונה. הוא הסתובב
אליה, פניו היו רציניות.
"אני לא יודעת אם אני עושה את המעשה הנכון או אם יש בכלל מעשה
נכון. אני רק יודעת שהיית חסר לי, ושיש לי אינסוף שאלות
שמסתובבות לי עכשיו בראש. ואני יודעת שיש לי רק תשובה אחת, וזה
כל מה שאני צריכה".

הם עמדו מול השער, קצת בוכים, קצת מחייכים.
"אז איפה את בפסח הבא?", שאל בטבעיות גמורה.
"מה שבטוח, לא כאן. אתה יודע, חיילת פציפיסטית לא יכולה להחזיק
מעמד כל כך הרבה זמן בצבא. באיזשהו שלב חייבים להשתחרר".

וכך היה, כאילו מעולם לא נפרדו והשמירה הזאת הייתה הסיבה
היחידה שבגללה לא היו ביחד בחג.