עד אז, לא הבנתי את כל משמעות המקום. ישר אח"כ המשכנו ללכת
הלכנו והלכנו, בלי לדבר, בלי כלום, מין שתיקה אצילית ויאה לרגע
הזה בו איבדנו את המקום האהוב עלינו ביותר והחברה הכי טובה
שלנו.
רק יום לפני כן היינו שם כולם והכי נהננו שבעולם זו הייתה
מין פגישת סולחה כזאת עם כולם בנינו לבנם, כי עד אז היינו
בכאסחים שלא ממש הבנתי את פשרם, בעצם, אפחד לא הבין ממש, ובטוח
שגם מיכאלה לא, כי בגלל זה הרי היינו בכאסח, כי היא לא ממש
מבינה כלום, היא מבינה אבל בעולם אחר, היא מבינה את כל המוזרים
האלה שחיים ב"ווירדי" עיר העתיד העיר של כל הג'אנקים והמעופפים
האלו, אבל ההורים שלה לא מסכימים כ"כ שהיא תעבור לשם, הם
מעדיפים שכל היום היא תהיה בבית ותתמכר לריקי לייק ולגיטרה
שלה. הקיצר, כולנו היינו שם במין מסיבת, או סליחה, פגישת
סולחה, חשוב לציין, שעד עכשיו רק אני וטהר ידענו על המקום, לא
רצינו לשתף אותו אם אפחד חוץ מעם רון ודנה אבל זה בגלל שהם
ישבו איתנו תמיד ב"סבבה" בלי שום ויכוחים אלא עם "זרימות" ככה
בשקט כמו בשנטי, מסתכלים על העננים ומדיי פעם מזהים איזה דרקון
עם כנפיים או כלב בלי רגליים העיקר הכל ב"סבבה" כמו שרון אמר.
בסולחה כולם ישבו ולמרבה הפלא ישבו ב"סבבה" בלי ויכוחים
מיותרים או דעות קדומות או הערות משניות, כולם ישבו על הדשא
הרך והמוצל בחלקו כמו במחזה שמיכאלה קראה, ליד הבונגולים
(יצירת הטבע שלי) וליד ה  שלא התכלה עדיין אבל הכל היה בשקט כמו שאנחנו אוהבות, בשקט
הזה יש כ"כ הרבה, למרות שאין כזה דבר בכלל, שקט, אין, וחבל
שכך, אבל אם אתה נכנס למעבדה שלך, יש לך את כל השקט שרק תרצה,
ללא הגבלת זמן, וזה מניסיון. הכל היה בשקט האצילי הזה שכבר אז
הופיע אצלנו, לפני המבול, השקט הזה שאמר לי כ"כ הרבה ותמיד היה
חסר לי בכל מקום ותמיד קיבלתי אותו רק שם ליד הבונגולים שכ"כ
אהבתי, כמה חבל לי עליהם.
שבוע לפני הסולחה ניסיתי שוב לדבר עם מיכאלה אבל היא כמו
שאמרתי כבר בשלה, בתוך הבועה שלה, מתעופפת לה בשקט, בשקט, שלי
היה כ"כ חסר, אבל לא הייתי מתחלפת איתה, לא הייתי יכולה לחיות
בצורה כזאת, עם רגשות כאלו, ודעות כאלו, זאת ממש לא אני,
מיכאלה. מיכאלה ענתה בקצרה לשאלותיי והמשיכה לקרוא את המחזה
שלה, כאילו התעלמה ממני.
הקשר בנינו נותק ממזמן עוד מלפני חודש כשעוד היה סתיו,
ועוד לא ירד המבול, זה היה ביום שישי חורפי מדומה כשרצינו לסוע
ל"חוש" ומיכאלה, כרגיל בשלה, לא הייתה כמו כולם, ועם כולם,
והלכה למסיבה, איזה מעופפת שהיא, ואח"כ התעצבנה עלינו שלא
הזמנו אותה הרי יום לפני אמרנו לה שתבוא בכיף, אבל גלי הקול
שלנו לא עברו את מחסום בועת המסטיקים הורודים שלה, וכרגיל היא:
"לא אמרתם לי".
שבוע לפני כבר הרגשתי שאני לא יכולה עם ה"לא אמרתם לי ."
שלה ולקחתי את טהר לגבעה שלנו ליד עץ הדקל המדהים שהציל את
הדשא בחלקו ושם כרגיל בשקט הנדרש עבר לי הכול, כמו תמיד אחרי
ישיבה ממושכת שם עם העננים והדרקון בלי הכנפיים והכלב בלי
הרגליים, מה שמזכיר לי ששבועיים וחצי לפני, כשהמקום היה
בשבילנו רק עוד בבחינת ניסיון הזמנו את דנה. ובעוד אנו שכבנו
לנו על החלק המוצל בין ה לבין הבונגולים היא באה מאחורינו וניסתה להזיז את הענן של
הדרקון עם כוח המחשבה שלה, דנה מאוד בתוך הקטע הזה של ה" חוש"
וכ"ו ולכן ניצלה אותו כל הזמן, הזיזה את הענן של הדרקון שהיה
מטבעו ענן גשם והקרינה עליו אנרגיות חורפיות וכך איכשהו, לא
הסכימה היא להגיד לנו איך, ירד רק עלינו הגשם, מין מונסון קטן
שכזה, אוויר חם עם גשם קר כמו שתמיד רציתי שיהיה בארץ, רציתי,
רק עד לאותו יום שאחרי הסולחה בו אני וטהר בחלון הפרטי שלנו
הלכנו בעזרת הרוח החמימה שהייתה באותו יום לגבעה עם עץ הדקל
אותו אהבנו לחבק ובדרכנו ראינו את כל הציפורים וחיות הבר שהיו
בגבעה מתעופפות בפתאומיות, ממש כמו ב "פלפלת", ומיד רצנו לשם
מהר לברר את פשר העניין ואז גילינו את אשר גילינו. המקום היה
רדוף רוחות כמו בסאונה יבשה. ואחד הבונגולים שראינו בדרך היה
רטוב לגמרי.
מאותו יום הכוחות של דנה לא פעלו יותר. ומאז אני גם לא אוהבת
חורף וזה בסיפור אחר. | 