4.11.2003

01:20
לא. זה לא נכון. זה לא קורה לי. זה לא קורה!
זה פשוט לא הגיוני. זה לא פייר. ככה בלי התרעה.
ככה, בשקט, התגנבה לה הבשורה הרעה.
"סבתא שלי גוססת", עם בכי חנוק, בכי חונק.
לא האמנתי. לא ציפיתי. חייתי בסרט, בפנטזיה, שהכל בסדר.
אני רוצה להיות שם בשבילה. החברה הכי טובה שלי.
רוצה להיות איתה ופשוט לחבק אותה.
לשאול אותה מה היא צריכה, ולתת לה אותו.
המרחק רחוק מתמיד, והקול שלה כאילו מזוייף.
"מה שלומך?"
"אני בסדר"
איך היא יכולה להיות בסדר?
איך שנודע לי, ישבתי והתפללתי, לראשונה- עם ספר תנ"ך בידי.
אני לא צריכה עוד אכזבה בחיים. לא מהכוח העצום הזה שהרבה
מחליטים להקטין את כוחו וקיומו למילה אחת קטנה- "אלוהים".
"תלכי לישון" היא אמרה לי, לישון?
אני רוצה להישאר ערה ולדעת שאם היא צריכה אותי אני שם בשבילה.
אבל זה רק טלפון מזדיין. אני רוצה לעשות יותר!!!
זה מתסכל...

אני עוצרת את הדמעות, עמוק בפנים, כמו שאני יודעת לעשות.
עוצרת, מנסה לא לחשוב שאולי אני עצובה. כדי לא להעציב אותה...
אולי עצובה? אני בטוחה בזה. אבל אני מדחיקה...
אני רוצה להיות שם איתה בחדר ההמתנה. לחזק ולעודד אותה.
להציע לה לישון קצת ולהישען עליי, להציע לה איזה משהו חם
לשתות.
אני שונאת את זה. לפעמים אני יכולה להישבע שמרחק יכול להרוג.
מתפללת, מקווה, מדחיקה.
מפחדת מצלצול הטלפון שקרב ובא. ומפחדת לשמוע אותה בוכה.
כל בכי שלה חותך את עורי וגורם לדימום בלתי נפסק. וכמובן,
לצלקת.
אם הייתי יכולה לתלוש את היד מהמקום, כדי שתמיד תהיה לה את
הכתף שלי, איתה- פיזית, הייתי עושה זאת.

01:55
"מה שלומך?"
"בסדר"
כמובן ששיקרתי. לא רציתי שהיא תדע שאני סובלת.
שוכבת במיטה, נרדמת לאט לאט אבל נלחמת בזה.
אני רוצה להישאר ערה כל דקה ודקה כי אולי היא תתקשר.
אין לי עוד מה לכתוב. אני פשוט רוצה להרוג את עצמי על זה שאני
לא שם.
עכשיו אני באמת חיה אך ורק בשבילה.
מחשבות אפלות מעסיקות את מוחי.
למה היא נשארת איתי? לא מגיע לי אותה.
אני מנסה שלא לתת לזה להשתלט עליי... רק הזמן יגיד.

07:47
הלילה עבר חרא. המאוורר ייבש את דמעותיי.
התכרבלתי במיטה עם הכלב שלי, מנסה להרגיש אהובה.
אני לא מוצאת סיבה לקום בבוקר.
אם לא היה בית ספר, הייתי כנראה ישנה רוב שעות היום, בתקווה
להיעלם מן העולם.
אני מוצאת נחמה בשמיעת רוק כבד ולבוש שחור.
אף אחד לא שם לב בכל מקרה...

17:03
אם יש דבר אחד שאני טובה בו זה לברוח. לא להתמודד, לא להתעמת.
רק לברוח... ולהדחיק...
כל האנשים שמכירים אותי טוב יעידו על כך.
היום היה מחורבן... שוב פעם לבשתי את מסכת השמחה שלי בבית
הספר.
חזרתי הביתה והורדתי אותה.
דיכאון, עצב, פחד, תסכול.
במקום להתקרב לחברה שלי כשהיא זקוקה לי כל מה שאני עושה זה
להתרחק.
אולי עדיף לה ככה... בלעדי... לעולם לא אדע.

22:53
"אני מפחדת". הקול שלה רעד כשהיא אמרה את זה.
הבכי שוב חונק את גרונה.
את התסכול שאני חשה לא ניתן לתאר...
לספר לאמא שלי שאני עדיין עם בת הזוג שהיא כל כך מתעבת?
כי יש סיכוי של %0.0000001 שהיא תיתן לי ללכת ולהיות איתה.
או לא לעשות שום דבר ולהצטער על כך כל חיי?
וכמו שאני יודעת לעשות- המחשבה הראשונה בראשי היא בריחה.
לקום מהמיטה וללכת לכיוון המרפסת... ופשוט לקפוץ והכל ייגמר.
הפיתוי גדול מתמיד.
אני נקרעת ביני לבין עצמי ולא יודעת מה לעשות.
אני לא רואה טעם לחיות. חיים זה סבל, למה לי לסבול?
אתמול בלילה הרדמתי את עצמי עם שיר הערס שלחשו לי דמעותיי.
יש לי הרגשה שהלילה יהיה זהה.
אני הולכת לישון... כדי שהיום ייגמר... וכך סופי יהיה קרב
יותר.
"לילה טוב"? אינני מכירה כבר את ההרגשה הזו.


05.11.03

23:42
הרבה קרה ב- 24 שעות האחרונות.
אני ואמא שלי רבנו.
אמא שלי כמעט הרביצה לי. וכמעט סילקה אותי מהבית שוב.
היא כתבה לי מכתב... ביקשה להתקרב אליי.
ולפני שעה דיברנו לראשונה לאחר הריב.
בקושי יכולתי להסתכל עליה. נגעלתי.
אני לא רוצה אמא כמוה. לא רוצה להיות כמוה.
אני לא מרגישה שהיא באמת אמא שלי.
התרחקתי מחברה שלי, מכולם בעצם.
קשה לי... אני לא יודעת למה היא איתי, באמת.
הייתה לי בחירה לספר לאמא שלי עלינו- רק כדי ללכת ואולי להיות
שם בשבילה.
בחרתי שלא להסתכן. ממש חברה טובה...
לא מגיע לי לשמוע את הקול שלה או להתכתב איתה.
לא מגיע לי יחס ממנה. לא מגיע לי אותה....
אני שונאת את עצמי.
ד"א- צדקתי. לילה קודם שוב הרדמתי את עצמי עם הדמעות והכרית
הרטובה.
מעניין אם זה אי פעם ישתנה...


06.11.03

18:15
היא שלחה לי הודעה שהיא צריכה אותי.
לא מבינה למה אני לא שם כשהיא צריכה אותי יותר מכל.
התקשרתי, היא בכתה... עוד חתך בגופי... עוד צלקת...
איך אני אסביר לה את הסיבה?... היא לא תבין... היא לא תסכים
איתי.
כל יום שעובר השנאה שלי כלפי עצמי גדלה פי 3
והביטחון העצמי יורד.
אני מסתכלת בראי ורואה כיעור מוחלט...
אני מרגישה שאני לא חלק מהחיים שלה...
היא הרי שם רחוקה, עושה את הסידורים והתוכניות שלה.
לפחות הכלב שלי עדיין איתי.
עד שאח שלי ייקח אותו ממני שוב....


07.11.03

השעה בסביבות 13:40
אזרתי אומץ ודיברתי עם אמא שלי... היא נתנה לי ללכת לרעות
ולהיות איתה!
אני מקווה שאני אוכל לעזור לה איכשהו...
אני כל כך מתרגשת!!!
אני הבן האדם הכי מאושר בעולם!

השעה בסביבות 20:00
אנחנו נוסעים לבית החולים להיפרד מסבתא שלה...
הפחד גדול אצלי...
אבל אני שמחה שזה קורה. אני שמחה שאני זוכה בכבוד הגדול הזה
לפגוש אותה...


08.11.03

השעה בסביבות 10:00
הטלפון מצלצל...
רעות רצה לענות ואני הולכת אחריה.
העיניים של רעות מתמלאות דמעות...
"מה קרה?" שאלתי בפחד.
היא מנתקת את הטלפון אחרי כמה מילים עם המתקשר...
"סבתא שלי נפטרה"...
הלם.
היא בכתה... חיבקתי אותה...
לא הרגשתי שעזרתי...

השעה בסביבות 21:00
האוטובוס יוצא מעפולה ואני עליו...
בכיתי בשקט... ניסיתי להוציא את הכאב...
ניסיון נואש. הוא לא ייצא בחיים...


09.11.03

15:08
אני לא מפסיקה לבכות...
אני לא מפסיקה לחשוב על זה שאני לא שם איתה בלוויה...
שאני לא שם איתה בשבילה... כשהיא צריכה אותי...
ניסיתי לדבר עם אמא שלי, אך ללא טעם... היא ראתה אותי בוכה
וצועקת וזה לא עזר...
"זה לא לגיל שלך, את לא צריכה לחוות את זה", מי כן צריך?... לא
ידעתי שיש גיל שמכין אותך ללוויות...
כנראה הפעמים היחידות שאני אפסיק לבכות יהיו כשאישן...
יש שיר של נירוונה שמאוד מתאים לי כרגע, הוא נקרא
I hate myself and want to die

19:17
אני לא אוכלת, לא שותה.
אמא שלי מנסה להכריח אותי...
גסיסתי ארכה כ- 16 שנה, והיא הייתה כואבת
אבל לפחות סופי הגיע...
להתראות כולם
אני מתה... מפנים...


(הערה: השעות שרשומות עם נטייה הן משוחזרות)