יריתי בו. יריתי בו מהר, בלי להסס. אחרי הכל אני מתכנן את זה
כבר..34 שנים, בדצמבר השנה.
הזקן הלבן שלו הופך לאדום, מה שהיה מתחת לכובע הנצחי שלו מתגלה
כקבוצת שיער בודדה בצבע כסף-לבן,
מנציחה את תחילתו של העידן החדש.
"אתה לא בא בחגים..." כאילו שאם הייתי בא היה להם זמן בשבילי.
כאילו שאם הייתי בא הוא היה מתפנה אלי מכל עיסוקי החג האחרים
שלו, מכל הילדים האחרים שלו, ושם לב אלי. אלי, כאילו שאני כל
כך חשוב...הילדים של השכנים יותר חשובים! ומה אני? אני כבר לא
ילד?
"באת...חג...חג שמח...מה תרצה לחג?"
-"כבר קיבלתי את מה שרציתי,אבא. ואל תעמיד פנים שהייתי מקבל את
זה אם הייתי מבקש, זה הרי מנוגד למה שכל הילדים האחרים
רוצים."
הוא הביט בי במבט כזה שרק לו יש, מבט מאוכזב ועם זאת מבין
לחלוטין. העיניים שלו נותרו יבשות בניגוד לדם שנזל מאזור
הפעמונים. התלבושת שלו נראתה אדומה מתמיד.

שמתי את האקדח בתוך אחת הגרביים שהיו תלויות על האח, "חג שמח"
איחלתי לעצמי בקול חגיגי והתיישבתי על הספה האדומה עם הפסים
הלבנים, יצא ממנה קצת מילוי. אני חושבת שצריך למלא אותה מחדש.
בטלויזיה שידרו את פרק חג המולד של לוני טונס.
"איטס וובט סיזן! -דאק סיזן! נו, איטס הולידיי סיזן! ואלמר
יורה בסנטה."that's all folks " בשביל חלק מאיתנו זה באמת
הכל.
המצלמה זזה קצת, צחוק מזויף, חוזרת. סנטה מת. "wappy holiday
דאפי דיר" ופרצוף של חזירון מבוסס בדם מופיע בתוך עיגול עם
הסמל של וורנר ברוס.
אבל רגע! בתחכום חגיגי לרגע שומעים את הצחוק של סנטה, ורואים
את אלמר. אבל הפעם עם שני חורים בכובע.

"הו הו הו!"
-"מה לעז.."
"היית ילד רע, השנה תהפוך לפחם!"
-"אבל...אבא."
"חשבת שאני אלך ככה? בכזו קלות? כמו שיום כיפור מת? אין
סיכוי!"
האמת שחשבתי. אבל זה כבר לא משנה כשהמוח שלי בחוץ.

                                   

                     

      החלון נראה כמו מסגרת לתמונה בשחור לבן.
השלג נערם על אדן החלון, כמו יוצר תמונה של הרים שאני אף פעם
לא אגיע אליהם.
אמרו לי שזה חג המולד האחרון שלי, לפחות כאן.
אני זוכר שלפני שנתיים הלכנו לקניון,
אני אמא וטים. וסנטה שאל אותי מה אני רוצה לחג אז אמרתי לו
"אני רוצה שהסרטן שלי ימות" סנטה הסתכל עלי ואמר "אם אתה לא
רוצה את הסרטן שלך יותר, לא צריך שהוא ימות. פשוט תעביר אותו
למישהו אחר"

על המדף יש עץ אשוח בונסאי. על מגש המתכת הקר שקרוב אלי יש
חבילה עטופה בנייר אדום עם פסים לבנים, ואפילו ברכה שאומרת "חג
שמח, מסנטה".
הידיים שלי חלשות מדי, אני לא מצליח לפתוח את הנייר...בקושי
הצלחתי להוציא את הדבק.
בפנים יש בובה שעירה של אייל.
מי מביא משהו שעיר לילד בבית חולים?
איזו מין בדיחה חולנית זו?!
הלוואי שהסרטן שלי יעבור אליהם! שהם ירגישו איך זה!
"אנחנו נבוא לבקר אותך בכל יום" כל יום, בלי חגים ימי חול
ושבתות, כן, כל יום.
זרקתי את הבובה על רצפת בית החולים הנקייה מדי, חוזר לשקיעה
השגרתית ברחמים עצמיים.

פתאום אני רואה לכלוך על הרצפה הנקייה מדי הזו, נקייה תמידית.

אבל זה לא לכלוך...זה דם...דם ומילוי לבן מוכתם בדם...
אולי סנטה בא לבקר אותי בחג.