אני: נגמר לי הכוח ליצעוק.

האחר: ולמה שתיצעק... אחרי הכול כולם חרשים, איש לא שומע את מה
שנאמר.

אני: מי אומר שהם חרשים? הם בסך הכול לא שומעים אותי, אז אין
להם סיבה להקשיב.

האחר: נו? וזהו אותו ההיגיון שיש לך כשאתה צועק לחרש ולא שומע
אותך, הוא יכול להביט בשפתייך ולעיתים אף להבין מה אתה אומר,
אך יש לנו בעיה רצינית כשמדובר במי שיכול לדבר, כולם פשוט נשעו
אטומים.

אני: עייפתי כבר מהכול, גם מכך שהם אינם מתייחסים אלי וגם מכך
שהם שמים אותיי ללעג על מעשים כאלו ואחרים שלי.

האחר: הם שמים אותך ללעג? הם פשוט לא יכולים לקבל אותך לתוך
עולמם.

אני: אתה מתחיל להשמע כמוני.

האחר: הגיוני. אחרי כל כך הרבה זמן הגיע הזמן שמישהו מאיתנו
יתחיל להשתנות, האם אני טועה?

אני: מה שתאמר.

האחר: האנשים מפחדים מלהפך להיות חלק קטן מהקולקטיבי ולכן הם
מנסים ככל יכולתם לצאת מיתוכו אך הם בסך הכול משתקעים עמוק
יותר בחברה והופכים להיות חלק מכוורת בתוך כוורת, וכך אנחנו
מגיעים למצב של אסונות אחד אחרי השני.

אני: ולכן המציאו את הדת, כדי לאחד את כולם.

האחר: נכון...

אני: אך הדת נכשלה בגלל שהיא שקר וכזב.  היא אינה יכולה לאחד
את כולם מכיוון שהיא אינה יכולה להיות מפורשת אותו הדבר. כמו
שקר של ילדים קטנים. או שיחה בין שני פוליטיקאים, וניסיון לנתח
שיר של משוררים כאלה ואחרים.

האחר: אני הכי שונא לנתח את נפשו של משורר אחר, כי באמת אין
אפשרות לדעת מה הוא הרגיש כשהוא כתב את השיר. ועכשיו הסטוריוני
מחליטים בשבילנו את הכול מבלי להתייחס אלינו ואל האמת שהיתה
בזמנה.

אני: עייפתי.

האחר: אתה ניאה כאילו קמת מהקבר.

אני: מצחיק אבל אני מרגיש כאילו פגשתי את דרקולה, ובנוסף
לכך... הלך לי הגרון כשצעקתי על אנשים שהחליטו לא להקשיב לי.
נו טוב.. הגיע הזמן לזוז. ביי!

האחר: להתראות!