כל יום חמישי ראיתי אותה יושבת שם, באותו אזור קרוב לבמה,
באזור החשוך יותר של בית הקפה. תמיד הייתה מזמינה אספרסו ארוך,
"ארוך הכי שאפשר" הייתה אומרת ונותנת חיוך לא מאולץ, טבעי, כזה
שמרגיע.
כל פעם הייתה יושבת שם, מדי פעם הייתה נותנת חיוך לאנשים שעל
הבמה, הם לא היו רואים, אבל אני מהצד הייתי רואה.
היא הייתה מסיימת 3 כוסות של אספרסו ארוך "הכי שאפשר", באותו
זמן היה בסטייל כוסות קטנות כאלו, שלדעתי היו נוראיות, היה
אפשר לגמור אותם בלגימה, כמו הסיגריות באלמנט החמישי. היא
הייתה מאזינה ונכנסת לטראנס של שמיעה בקושי הייתה זזה.
כל יום חמישי משמונה בליל עד שלוש לפנות בוקר, 3 אספרסו ולבד.

הדבר המפתיע היה שהיא הייתה בערך בגיל שלי, כך לפחות נראתה,
וזה עניין אותה כל המילים הגבוהות, השטויות, הדעות, הרגשות
שנאמרו על הבמה,
אני לעיתים הייתי יכול להירדם, והיא, זה היה לה כמו אויר
לנשימה. רק בגללה סבלתי את העבודה הזאת, היא סקרנה אותי, הייתי
מצפה לימי חמישי ונשאר בבית קפה הזה עוד 3 שעות רק בשבילה.
יום חמישי אחד היא באה זה היה יום קריר הגשם לא פסק. היא נכנסה
התיישבה ראיתי אותה בזוית העין והיא בכתה, ניגשתי אליה נתתי לה
טישו והתיישבתי לצידה. "את בסדר?" היא נתנה לי חיבוק, היא
הייתה כל כך בודדה, חיבקתי אותה. היינו זרים אך לא הרגשתי כך,
הרגשתי שתמיד הכרתי אותה. מכוח ההרגל הוצאתי את קופסת הסיגריות
ונתתי לה אחת היא נתנה לי חיוך, בלי שתגיד ניגשתי למטבח והבאתי
לה אספרסו, לא בכוסות הרגילות, במאג, לא היינו נותנים ללקוחות
לשתות בהן אבל ידעתי שהיא זקוקה לזה. הדמעות לא הפסיקו לרדת
כמו הגשם.
השעה שלוש ושוב היא הולכת.
חוץ מה"את בסדר?" לא דיברנו ממש, חוץ מתודה שהיא סיננה מעבר
לאנקות הבכי.
אחרי שבוע היא שוב הגיחה לה מבעד לדלת הכניסה בחיוך, ניגשתי
לשרת אותה "תודה, אתה לא יודע כמה עזרת לי, אני מצטערת על כל
הבכי אבל..." "זה בסדר" אמרתי לפני שהספיקה לסיים את המשפט
"ומה גברתי היפה רוצה לשתות היום?"
"אספרסו יש?" "יש", "אז הכי ארוך שיש" ונתנה שוב את החיוך שלה
והפעם כמו בכל פעם הוא המיס אותי. הבאתי את האספרסו" אז מה השם
שלך?" חייכתי, "יניב"
"שני, נעים מאוד, מתי המשמרת שלך נגמרת?" שאלה וישר התחילה
להסמיק, נראה שהיא ניסתה למנוע מעצמה לשאול וזה פשוט נפלט לה,
"את מנסה להתחיל איתי?" "כן", חיוך מבוכה היה בפניה, "בשתיים
עשרה, כמו תמיד", עניתי, "אבל, אתה תמיד נשאר עד שאני הולכת
"פתאום נפל לה האסימון, היא חייכה במבוכה "אז אני אשמה שאתה
נשאר פה עוד שלוש שעות", "את רוצה עוד משהו להזמין?" ניסיתי
להתחמק מהתשובה, אחרי חצי שנה שאני פה בגללה ולא מעיז להתקרב
ומחכה שאולי יום אחד תשים לב אלי ומסתבר שהיא כן.
המבט שלה היה נעוץ בי "כן" סיננתי מבין שיני כשהסתובבתי.
הפניתי את מבטי לאחור ושוב היא נתנה מבט שצובט בלב. הפעם לא
כרגיל הלכתי בשתיים עשרה, לא בדיוק הלכתי רק ישבתי בחוץ
וחיכיתי לה משך שלוש שעות על הספסל עם סיגריה ביד, היה קר
בחוץ, למרות המעיל שלי וכל השכבות עדיין היה לי קר, אבל סבלתי
בשקט העיקר שאראה אותה כשהיא תצא ואלווה אותה לביתה, יש רק עוד
שעה. "יניב, יניב, תתעורר אתה תקפא", "מה?" היא, קלילת השלמות
נעמדה מולי מעירה אותי "נרדמתי", "כן תהיתי לאן נעלמת" וחיוך
קורן על פניה. "בוא איתי", הלכנו שתי דקות נעמדנו בכניסה
לבנין, היא פתחה את הדלת, הלכתי אחריה שבויי בקסמיה, עלינו
במדרגות שתי קומות ונכנסנו לבית שלה התיישבתי על הספה.

שוב הוא נרדם, לפחות הוא לא בחוץ כיסיתי אותו. הוא כל כך חמוד.
לא יודעת למה הרגשתי בטוחה איתו, לא ממש הכרתי אותו הוא המלצר
שלי כבר חצי שנה בבית קפה נידח שמופיעים בו אומנים לא
מפורסמים. הייתי באה לשם כדי לשמוע אנשים, אבל עם הזמן באתי
בשבילו. הוא היה חמוד, העיניים שלו שחייכו אלי כל פעם מחדש,
מסתבר שהוא רצה אותי ואני לא לבד בעסק.
אוי אותו יום שבכיתי, זה די מטופש, איזה בן זונה צעק עלי, אחרי
שנה שאני קורעת את התחת על העיתון והוא צועק עלי "שני, אני כל
כך מצטער, אני פשוט מת", "תישאר פה, תישן על הספה, זה בסדר",
"לא, לא", "כן!" ואחרי 2 שניות הוא נרדם.

אז אחרי שישנתי אצלה בדירה, איזה דפוק אני נרדמתי לה.
סוף, סוף משהו ואני שובק.
אז התחלנו לצאת וכל יום חמישי אני והיא בבית קפה, בחלק החשוך
שלו, קרוב לבמה, משמונה עד שלוש שש אספרסו וביחד כבר שלוש
שנים.