לעצום את העיניים ולראות המון.
מסתכלת מהחלון של האוטובוס בדרך לבית ספר...
רואה עננים.
הקיץ חלף, זה כבר עננים של חורף.
הריח של הגשם שוב נישא באוויר...
והצחוק של הסנובית מאחור שוב עולה ועושה לי אפילו יותר רע ממה
שעכשיו.
יושבת לבד ומתפללת שמישהו כבר ישים לב אליי.
אוף אני לבד ולא מתוך רחמים.
אני באמת לבד!
כל כך לבד. אולי לא לבד אולי בודדה.
אף אחד לא איתי ואני תוהה אם זה יימשך.
אם אני ימשיך לשמוע את הסיפורים שלה יום יום על הבנים המדהימים
שהיא מכירה ושכל כך חושקים בה...
והצחקוקים שלה שיכולים להוציא אותי מהדעת!
אני לא יודעת למה כנראה פשוט כי זה כך... יש לי תחושה שזה
יימשך עוד הרבה זמן,
אני אשמע את הסיפורים שלה בלי רצון להקשיב,
עוד צחקוק,
עוד לחש קולני,
ואני לבד.
עד סוף יב' זה יימשך אני כבר רואה את העתיד...
וכשיגיע הצבא שוב תופיע הסנובית הזאת המושלמת! שתעשה לי כל כך
רע! כשאני אעבוד שוב תופיע איזו מנהלת בכירה שתמרר לי כל יום
מחדש... היא תמיד תהיה שם לוודא שיהיה לי רע.

אנא.