יושבת לה בשקט ממתינה.
למי, רק היא יודעת. גופה שפוף מעייפות, גב קמור וכתפיים
שמוטות. העיניים פקוחות אבל חסרות להט. רק עצב נשקף מהן, והן
כבויות. חומות וכבויות. דעיכתן לא קרתה בן יום, אבל זה לא לקח
זמן הרב. התפקיד הזה יעשה לך את זה. ניתן לראות הבדל רב בין
איך שהיו לפני שלושה חודשים, לדוגמא, לבין איך שהן היום. היא
נאנחת לעצמה. למרות עורה המתוח והחלק היא נראית זקנה. היא
בעצמה כבר לא זוכרת כמה זמן היא מסתובבת בעולם הזה. מבחינתה זה
יכול להיות 16 שנים. זה יכול להיות גם 70. גם 100.
השעון הצבעוני שלצידה מתקתק, אבל היא מתעלמת. זה ממש לא ישנה.
כשהוא יחליט להגיע- הוא יגיע. הוא ידע שזה הזמן. היא לא תידחק
בו. גופה הדק ישוב על כיסא קטן וחלוד ושמלתה הלבנה נשפכת
משוליו. היא נאנחת שוב. שיער העורב  שלה אסוף למעלה במעין
פיסול משונה, עיגולים המתחברים לגבעות של שיער הנשפך מלמעלה
וחוזר והופך שוב לעיגול- היה לה הרבה זמן לשרוף.
ריח של זיעה מגיע לאפה. חלש, אמנם, אבל מורגש. ריח של חיילים
עייפים, של קרב. הריח מתחזק ועמו מגיעים גם קולות צעדים כבדים,
נעלי צבא על גופות עטויי שכפ"צים, ומכונות מלחמה רועשות.
רובים. אוזניה מזדקרות ולעיניה חוזר לפתע אותו להט אבוד. היא
מתיישבת בכיסאה, מותחת את גבה וכתפייה. לא עוד אותה דמות
שפופה. עתה יש בה אפילו משהו מטיל מורא. אצבעותיה לופתות את
משענות הכיסא בציפייה.
דלת החדרון הקטן נפתחת, ואורחלוש מוטל על קירות הבטון החשופים.
כלפי חוץ היא מראה רק קרירות, תחכום. חזקה ובלתי ניתן להסיח את
דעתה. למעשה היא מאסה בעבודה הזאת כבר מזמן, אבל זה מה שיש.
"כמה הבאת?" היא שואלת באדישות. הוא נושם עמוקות ומגיש לה את
הטופס. היא מעיינת בו כמי שקוראת רשימת קניות לסופר ואז מרימה
אליו את עיניה. "מכל השליחים שלו, אתה עשית את העבודה הכי טובה
בזמן האחרון. כמות כזאת של הרוגים לא הייתה לנו מזמן. יפה עשית
שמכרת לו את נשמתך. וחכם מצדו למנות אותך על החיילים". היא
מסתכלת עליו לרגע, והוא משפיל את עיניו בכאב. כמו השאר, הוא לא
בחר בזה. היא מושיטה את ידה ומגישה לו דף קטן, חתיכת נייר
צבעונית, "קח". הוא יוצא מהחדר ומסתכל בתלוש. ארוחת ילדים חינם
במקדונלדס. נו, היו כבר תלושים גרועים יותר.