מניאקים, מניאקים כולם.
דפקו אותי ועל מה? על כלום, סתם ככה אני יושב כמו איזה מטומטם
בחדר הקטן והמדכא הזה, שום דבר לא עוזר. לא יודע איך אצליח
לצאת מכאן, לא יודע אם אצליח לצאת מכאן.
לא רוצים לשחרר אותי.
דפקו אותי פה, כבר 27 שעות אני יושב פה, סופר שניות, סופר
זבובים על הקיר.

מניאקים, מניאקים כולם.
נגמרו לי הסיגריות.
אמרו לי לסמן למצלמה אם אני צריך משהו, אבל כבר חצי שעה אני
מסמן ועדיין אף אחד לא מגיע.
הם שמים עליי זין, טוב, אולי אם אני אלך לישון זה יעביר לי את
הזמן.
כוס אמא שלהם, מה הם דפוקים? למה המיטה מבטון? צריך להתרגל...
מתעורר בגלל שמישהו דפק בדלת הפלדה, פותח את העיניים.
"תקום" אני שומע מישהו אומר בקול עצבני, טוב אז גם לישון אני
לא אצליח.
"תביאו לי סיגריות" אני צועק בחזרה.
שקט, אף אחד לא עונה.
עוברת עוד שעה ואני משתגע, תוציאו אותי מפה.
אני מתחיל לראות את הקירות מתקרבים אליי, עוד שנייה לוחצים
אותי.
מישהו בא, זורק לי חפיסת סיגריות דרך הסורג.
מה? זה סיגריות זה? זה סתם טבק מסריח עטוף באיזה נייר חום
מסריח.
איפה הנובלס שמספרים עליו? קלטו שאני אוהב נובלס, החליטו
להתעלל בי יותר.

מניאקים, מניאקים כולם.
במיוחד ההוא שאמר לי להתפשט, לשבת - לקום. בטח נדלק על התחת
שלי ההומו, עוד שנייה הוא יפשוט את המדים ויקפוץ עליי.
טוב, לפחות יש גם קצת מחשבות ששופכות אותי מצחוק במקום המדכא
הזה.
ואם לא בא לי להתפשט? מה תעשו? חפיף, נעבור גם את זה.
"תגיד, על מה אתה יושב פה?" שואל אותי מישהו מהתא השכן, "לא
יודע, אמרו סמים, עשו פשיטה, אבל לא מצאו כלום" עניתי.
"וואלה, דפקו את כולנו, המניאקים..."