מעולם לא הודתי בכך בפני איש עד כה, חוץ אולי מלפני. לא הודיתי
בכך שגם לי כמו לרוב האנשים בעולם המוזר הזה יש אל, רק בזמן
האחרון הבנתי גם כן איך אבדתי את האל שלי, כדי להסביר לכם הכול
נתחיל בהתחלה.

האלים נוצרו בשחר המחשבה האנושית כדי להסביר לנו את הכול: למה
פרחים פורחים, למה חורף מגיע, למה אש בוערת ולמה אנשים מתים.
בסופו של דבר היה לנו אל לכל דבר (ואפילו בימנו יש דתות עם
מספר אלים) אך יום אחד קם אדם אם מתוך הזיות של רצון שליטה
עולמית ורצונו לאחד את העמים שהיו באותו הזמן שם לשם מטרה זאת,
או בשל הזיות של גדולת אל כלשהו שהוא היה אחד מכוהניו, הוא
המציא את אלוהים. אלוהים עבר גילגולים רבים ביהדות עד היום.
במשך הזמן כמו אנשים כמו אותו האדם, מוחמד אשר רצה את העוצמה
הגלומה בכך שיש אל אחד למשוך תחת דגלו את האנשים ותחת אותו דגל
לגרום להם למות בשמו, ואת ישו שהיה היפי שוחר שלום אך מאמיניו
לא היה בעלי אפשרות להשיג את הסמים שהוא צרך ולכן הם נהפכו
להיות שונאי היהודים. במשך מאות בשנים האלים היחידים האלה שלטו
בעולם, הכי מצחיק שמבחינת הנצרות שהיא היחידה שדגלה במדע האל
היה צריך כבר למות, ואכן הם כבר חיפשו תחליפים לאל שלהם, אך זה
לא מה שבאתי היום לדבר עליו. האל של האומה מת לפני מאות בשנים,
מה שהיה ברור לכל כך הרבה אנשים בעבר כשהם קראו "שן תחת שן,
חיים תחת חיים" נאלצו דורותינו לפרש זאת כדי שנבין, כי זה איבד
מההיגיון שלו. אך איש לא מוכן להודות בכך שהאל הקולקטיבי מת
כבר לפני מאות בשנים, כשלראשונה גילו את הסיבות לדברים, למה אש
ניצתת, למה תפוחים נופלים, ולמה פיתגורס אהב לעשות משפטים
(נכון, כדי לענות את התלמידים אך כדי גם לפתח את המחשבה
האנושית למעבר לדת ולמצוא משהו שהוא נכון ללא עירעורין).
ועכשיו כמובן ישאלו אותי מה קורה עם הדת, למה הדת קיימת אם אין
אלוהים כבר מאות בשנים, ואני אענה לכם חד וחלק: איש אינו מוכן
לקבל זאת, לכולם זה הגיוני שיש אל אפילו אם האדם שמסתכל על זה
מבחוץ רואה שזה כמו סיפור של ילד על המיפלצת שמסתתרת מתחת
למיטה שלו. תמיד אומרים לילד שזה לא נכון, ומקסימום אם הוא לא
מאמין אז משאירים מנורה דולקת ללילה. אך מה לעשות והמאמינים הם
ילדים מגודלים, וכול אחד שומר את האור שלו אף על פי שהמפלצת
שלו כבר אינה קיימת בכלל, והמפלצת שלנו הפכה להיות אנחנו. האל
הקולקטיבי מת כבר מזמן וכל אחד שומר על אל פרטי משלו, בין אם
זה אומר לקבל על עצמם חלק מחוקי הדת ובין אם זה אומר שהם
ממציאים חוקים משל עצמם לדברים שקורים. אנשים פונים לקלפים,
קריאה בקפה ושטויות אחרות רק בגלל שהם אינם יכולים לוותר על כך
שיש משהו גדול מהם, אך באותה מידה הם שקועים בעצמם. ועכשיו...
עכשיו הגיע הזמן שהסביר איך אני קבלתי את האל שלי וגם... איך
איבדתי אותו.

בית ספר יסודי, מי לא זוכר את אותם ימים? לימודים היו פשוטים
יותר, ואם מזלכם היה נייטרלי גם לא היתה לכם בעיה לפגוש חברים
כאלו ואחרים. קבלתי את האל שלי מלימודי תנ"ך, מה לעשות וילדים
מחפשים הסברים שונים לכל דבר, ומה לעשות שאהבתי את הסיפורים
שהיו כתובים שם (אז מה אם לא תמיד הבנתי מה רשום בתוך הספרים,
זה לא אומר שום דבר). אז יצרתי לי אל, כי זה נראה נכון, כי זה
נראה אמיתי, כי זה היה הדבר היחידי שאולי הרגשתי שיתן לי אי
פעם ביטחון (גן-עדן וגיהנום, מי לא חשב על החיים שאחרי?) אך
תמיד אמרתי שאני לא מאמין באלוהים, ואילו היו שואלים אותי למה
אני לא מאמין, אני לא חושב שהייתי יכול לענות להם. אך עכשיו
אני כבר מבין למה תמיד אמרתי זאת. כי אם אני מנסה להביט בצלמו
של האל אני רואה את האדם, ואם אני אביט בפניו של האל אני אמות,
באותה מידה זה כמו להביט בפניה של המפלצת מתחת למיטה, היא
תיעלם אם אני אנסה לראות אותה, או שהיא תטרוף אותי, תוצאה אחת
גרועה מין השנייה. כיום אני הבנתי שהפרכתי את האל שלי עד כדי
כך שהוא נותר תבנית מוזרה ללא תוכן. אז זרקתי אותו כבר. כי
באמת... מי צריך אל שאינו יותר מקווי תבנית לקריקטורה גרועה
במיוחד?

ולכל הדברים הללו הגעתי במשך פחות מחצי שנה של השתקעות במחשבות
בלבד. מסיום פסח של שנת אלפיים ושלוש ועד מלפני שבועיים שלוש
לתאריך הזה 9-11-03. הגעתי לכל זה בעקבות מערכת מוזרה מאוד של
שרשרת ארועים משונה: חוסר היכולת שלי למצוא סיבות להגיע
ללימודים (ללמוד בשביל לקבל תעודת בגרות, בחייכם, כבר הודיעו
ממזמן שזה לא כל כך יכול להועיל לנו בימים משתנים אלו). צפייה
בסדרות יפניות מצויירות (כן עד כמה שזה נשמע מוזר צפייה בסדרות
מסויימות גורם לכם הבנה שונה, בדיוק כמו להחליף את סוג קריאת
הספרים שלכם. אם מצאתם אחד טוב בסגנון שונה לחלוטין, אולי
תוכלו למצוא עוד) במיוחד בהתחשב בכך שהסדרות מדוברות ביפנית
והתחלתי לתפוס מילים בעוד אני קורא תרגום באנגלית. שמיעת שירים
שהלכה והתרחבה משתי שפות הפכה להקשבה נירחבת למקצבים ולעיתים
גם לשיר בעצמי (דבר שלסובבים אותי גרם מדי סבל לא מועט).
והתעוררות הנפש האישית שלי שאמרה שאני לא חלק מהקולקטיבי. אני
זה אני ואפילו אם אין חדש תחת השמש בגלל שהכול קבוע על ידי
חוקים שאנחנו צריכים להשקיע זמן כדי ללמוד, אין זה אומר שאני
במדוייק כמו אותו אדם אשר אמר כבר את מה שאני חושב. תאמינו או
לא... בנסיון בסך הכול למצוא תשובה לשאלה שכל כך הרבה שונאים,
וכל כך הרבה לא רוצים לשמוע שיחות על השאלה הזאת, גליתי שבסך
הכול צריך למצוא מישהו אחר להלחם למענו, לא להלחם למען העצמי
שלי בלבד, כי אז אני לא אהיה יותר טוב מאדם הרוצה לישלוט
בעולם. אני צריך להלחם למען העתיד שלי, ואפילו אם זה נשמע
נדוש, גם של ילדי כשהם יגיעו.

אז בין אם לקח לי הרבה זמן להודות בפני העולם שהיה לי אל בגלל
בורות נאיבית של הילדות שלי. ובין אם אני מצטער שלא נותר לי
מספיק מהאל כדי לישמור על גוף חולני שלו ולחנוק אותו, לעלות
אותו באש, או אפילו ליתלות אותו כך שעורבים יאכלו אותו. אני
יודע שצריך להודות בכך שאין אל, כי הוא בסך הכול השקר שהפך
להיות אמת מרה, השקר שהפך להיות האמת הנוקשה, הקרה, וחסרת
הפניות, של פנאטים, חסידים ועוד מאות ואלפי סוגים של בני-אדם.
ואני מודה שלקח לי עשר שנים תמימות כדי ליקלוט זאת. אך יש רבים
שם בחוץ שאפילו לאחר שבעים שנה לא מוכנים להודות בכך שמשהו לא
בסדר.

אז אני נהנה ממה שיש לי (אפילו אם מישהו מכם חושב שלראות דברים
בשפות אחרות זה די דבילי מתחילים לקבל שמץ של מושג לגבי חברה
שונה. לדוגמא טובה נרוטו, ולא לא פוקימון או כל חרטה ברטה מסוג
כזה) וכן מניסיון לשפר את יכולת הזימרה שלי (על חשבון יכולת
השמיעה של הציבור המסכן). כי אני בסופו של דבר... אני.