התעוררתי פתאום, ריח מוכר באף.
מיכאל עדיין ישן לידי. קריר כזה נוקב של שש בבוקר. שוב מתהפכת
לי הבטן. זה נובמבר, הבנתי פתאום. שוב שינוי.

כל שנה התקליט מתחלף לי באמצע בדיוק. כמו הסכם חשאי ביני ובין
הבריאה, נובמבר מביא איתו שינוי עז בכל שנה. שנים עברו, אני
חושבת פתאום. לא אבודה כל כך, מסתמכת על אינסטינקט עיוור,
מחפשת עדיין את שמות הרחובות, מתקשה להבדיל. אני כבר מתמצאת
היטב בנפתולי העיר הזו, נוהגת ביד אחת בפג'ו האדומה שלי, זוכרת
היכן שמונת הפניות בהן יש שמאלה בתל אביב. לאוניברסיטה וחזרה,
לעירוני י"א וחזרה. קפה עם חברה יש לי רק לעשות היום. יום
שישי, יום שקט. וגם הקפה רק אחר הצהריים.
ואין מצב לחזור לישון. מיכאל יכול לישון שעות ולחזור לישון
תמיד. לי יש שינה קלילה וקצרה. ככה אני. רק פעם בשבוע נופלת.
שש בבוקר מרכך מעט את החושך מהוילונות.

זו הדירה הישנה של רוני ונוגה, שמתאימה לנו כמו כפפה. אפילו
מזגן שכנענו את עורך הדין הקמצן להוסיף לפני שנכנסנו לכאן.
ומאז עברו שלוש שנים. שלוש שנים האיש הזה, במטבח, בסלון,
במיטה. שליו כל כך. יש בו משהו כל כך מתוק-חלב כשהוא ככה ישן.
ככה פתאום, בנובמבר כמובן, הנבוך הזה החליט להתחיל איתי, מעבר
למשקפיים ולמסכי המחשב בעבודה. בין לקוחות היינו מתכתבים שעות.
התחיל איתי בחיינדעלך של גברים ביישנים. חיוך מתוק, מבט שלרגע
בוהה כשאת מדברת. ביקש לקרוא שירים שלי. אפילו חיכה לי שאפסיק
לפחד ואשאל בעצמי אם הוא רוצה לשתות קפה.
נתן לי ליזום את הכל, עד שבפגישה השלישית ישב איתי על המיטה
שלי וליטף לי את היד וטיפס למעלה והפתיע לגמרי ביוזמה חדשה.
אחר צחקתי עליו שהוא סטארט אפ מטורף והוא קרא לי שטרודלונת
ומשם זרמנו בניחותא לשינה משותפת לעיתים תכופות יותר ויותר.
ואז עברנו יחד.

ושלוש שנים אני זוגתו שתחיה. איש יקר, שליו. יש בו איזה רוגע
פנימי טבוע. מסוגל לכעוס, אבל מעדיף ליהנות במקום זה רוב הזמן.
השטיקים שלי, גלויים בפניו למן ההתחלה, לא הפחידו אותו בשיט.
לא סדר היום המטורף (אני עדיין חיית-לילה, רק מוקדמת יותר.
יותר כיף להירדם איתו בחיבוק). לא העבר שהשארתי פתוח לפניו,
ספר אורחים. הוא רק סירב לחתום.
אמר לי כשסיפרתי לו על התחושה הזו, אני מחכה לאישור כבן בית.
אז לא אמרתי כלום. שתקתי.
שבועיים וחצי אחר כך, כבר גרנו כאן.
מיכאל זז מעט, מחפש את מותניי. "בוקר טוב," לחשתי לו. הוא חיבק
אותי.
"בוקר טוב, יקירתי."
"יש ריח של נובמבר באוויר. שוב בא שינוי." אמרתי לו רוטנת.
"הבטן עושה לי סיבובים מרוב פחד."
הוא חייך חיוך גדול. "מה את מפחדת? את השינוי הגדול של שנה
שעברה קיבלת בשמחה."
שנה שעברה שיפצנו את הדירה וכמעט נפרדנו כל יום.
היה טירוף מוחלט. בין ערימות כלי העבודה והחול והמלט, לא מצאנו
זמן לעצמנו. שנינו הלכנו ונהיינו עצבניים ומרוחקים. אני
בלימודי ותלמידי והוא במאמרים שלו ובעבודה.
בקושי נמצאנו בדירה.

אחרי שבוע כזה הוא צרח עלי שלא יתכן שאני אחליט גם לא לישון
בבית עד סוף השיפוצים, עם כל הכבוד לעצמאות שלי.  "קיבינימט,
זה חודשיים שלמים. הגזמת לגמרי."
אחרי שלוש שעות ריב הבנתי שזה בכלל לא עומד לדיון. לא עזרו
החצוצרות, לא עזרו התופים. שאם אני הולכת מכאן, אני לא חוזרת.
ביקשתי לילה בנפרד כדי לחשוב. הוא יצא לחבר שלו ואני אכלתי את
עצמי בדירה. הוא התקשר עצבני מדי פעם, מודיע לי חגיגית שההחלטה
שלי טומנת בחובה גם את עתידנו ויש לו גבולות ושדי לכל המשחקים
וההמצאות השינקינאיות שאני מאמצת.

ישבתי וכתבתי איך יהיו החיים בלעדיו. אני ואני ואני. אחר כך
איך יהיו החיים איתו. על החיים איתו ידעתי פחות מאשר על אלו
שלבד. פשוט החלטתי להישאר וללמוד. כשחזר הביא זר של חרציות,
מחויך, עיניו הכחולות מלטפות אותי.
ירד על הברכיים ואמר בשקט - אני רוצה שתהיי אישתי. את מי שאני
רוצה לחיות איתה. ולמרות שביקשתי דחייה לרגל שיפוצים, עדיין לא
עניתי על השאלה הזו בכלל.
הוא התארגן בשקט ויצא. מותיר אותי ליום שלם של בטלה מבורכת.
יצאתי לטייל קצת בעיר, אולי אפגוש מאוחר יותר את רוני ונקשקש
קצת על תוכניות הכתיבה שלנו. באמת לא היה ערב שירה ראוי לשמו
באיזור. בינתיים מסתובבת.

נובמבר אפור וקריר. ממלא את הריאות בתחושת אבק שריפה, גורם
לילדה שבי לצחוק בפנים לכעס ולעלבון שיש לא פעם ברוחות הרפאים
שנותרו לי בכל פינה בעיר הזאת. הכל זכור, דקור, נפגע והצטלק
לכדי זיכרון בפינת רחוב. תופי-רחוב שהחבאתי לעצמי.
רחוב יהודה מכבי למשל, נגוע היטב במשיכותיו המדויקות של אמן
הקפה. לנצח אחייך אל פינת הרחוב ואל ספסל המריבה שלנו. כמו
כלבה ברחתי לשם מלהתמודד עם כעסיו על התלות שלי.
מיכאל לא הניד עפעף כשסיפרתי לו על התקופה הזו בחיי. או על זו
שאחריה.
זו שבה לא ברור לי מה חיפשתי ולמה, דווקא במקומות שלא יקבלו
לעולם. חצוצרות קרב ותופים כבדים של תקתוקי שעון, הלמות מלחמה.
כשהפכתי לחצי שנה לפריזמה מתנפצת למול עיני. והסמים, שמילאו את
לילותיי וימי והרעילו מוח ולב. הוא לא נרתע לרגע, האיש הזה.
אמר לי שהוא מבין שלפעמים מאוד קשה. שצריך לסגור דברים, שהוא
שמח שאני כאן. אוף, על מה עדיין יש לי להתלבט?

רחוב קינג ג'ורג' פרוס למולי, שתי שניות לפני הסנטר.
הפלאפון משמיע את החמישיה הקאמרית המוכרת כל כך. מיכאל.
"מה שלום הבטן שלך?"
"יותר טוב, די לדאוג לי." חייכתי לפולניות שלו.
"אולי תראי רופא? זה כבר כמה ימים."
"די, מה אתה מעיק? מתי אתה בא הביתה?"
"בחמש ככה. אל תרגיזי יותר את הבטן שלך, טוב?"
"טוב, אמא."

עוד רגע גן מאיר. כמה שעות ביליתי כאן לפני כמה שנים. הגן הזה
היה סמל לתקופות פריחה ואזהרות מסופים ידועים מראש. התקופות
הטובות של שבע השנים הרעות האלה.
היה אז כל כך לבד בתוך כל הגודל הזה. הרגשתי איך הניכור
האורבני מטפס עליי, מכל חור בעיר הזו. זוחל כמו נחשים לתוך
הלב, מהדהד את תחושת הבדידות מחדר לחדר.
עליתי קילו ליום מרוב רעב רוחני. לא חייבת כלום לאף אחד,
מילמלתי פגועה עם כל ביטוי שנאה שצף מכיוון העבר המעושן שלי.
לקח לי המון זמן להירגע בחיבוק שלו, להירגע מול מבטו החם,
שותקת בזרועותיו. בלי החצוצרות ובלי התופים, בדממה זורמת
בניחותא, מי עצלתיים של שתיקה.

כמה שינקין יפה וקריר ביום שישי. הומה אדם. התיישבתי בלנצ'נר,
מול הגינה, מתבוננת בים הזהויות השאולות העוברות למולי. הורוד
של השיער או דגל גאווה ענק לא עושים את הזהות, מילמלתי פעם,
לחוצה מהצורך העז להביע הכל חיצונית כל כך, בכתב זוהר על המצח.
לא מתעקשת היום לקטלג זהויות. כל אחד ומה שבא איתו. ולא צריך
למלמל כלום. או לומר, או לשתוק. יותר שקט ככה. תופים גדולים
שכאלה מהדהדים מדי לזהות שלי. מקצב כבד מדי עלי.
הקפה מתוק וחם, האצבעות קפואות.

שלוש שעות אחר כך, נפגשת עם נוגה אצלי בבית. היא בהיריון בחודש
חמישי. רואים עליה רק טיפונת, מתעגלת מקדימה מעט. היא נראית
נפלא. אני מביאה קפה ועוגת שקדים. "מה איתך," היא בוחנת אותי.
"את נראית קצת ירוקה."
"הריח של השקדים לא עושה לי טוב משום מה."
"זה קרה לי בחודש שני." היא צוחקת. "לא יכולתי להריח אגוזים או
שקדים במשך איזה שבועיים."
"זה נמשך כבר איזה זמן, הרגישות הזאת לריחות." אמרתי, והתחלתי
לדבר על מיכאל "אני חושבת על מיכאל ואם כדאי כבר להתחתן אולי
ו-"
היא פתאום קוטעת אותי. "כמה זמן את רגישה ככה לריחות?"
"כמה ימים. למה?" היא נראית מסוקרנת נורא פתאום. "זה סתם איזה
וירוס בטח."
"אולי את בהיריון?" היא מסתכלת עלי.
נאלם לי הקול. איך לא חשבתי על זה. שיט.

מהר, לקנות בדיקה. נוגה מלווה אותי, כולה נרגשת. אני היסטרית
לחלוטין, כולי חצוצרות צווחות באוזניים. כמו ילדה בת שש-עשרה.
חייבת לדעת ועכשיו. יוצאת מהשירותים. מה עושים. נוגה צועקת לי
את החיובי המהדהד הזה. אני נופלת על הספה. לנוח. מה עושים מה
עושים. איך אני אומרת לו. מה עושים מה עושים. איך פישלתי עם
הגלולות ככה. מה קרה. בטח כשנסענו לסיני לפני חודשיים. נוגה
אומרת שמיכאל בדרך. לחשוב, לחשוב מהר. מי צריך עכשיו את כל
ההורים האלה על הראש בקשר לחתונה ועוד להוסיף לזה היריון. איזו
אידיוטית אני. מה עושים מה עושים.
"תעשי קפה," אני צועקת לנוגה.
"מיכאל הודיע שהוא בדרך." היא מחייכת. "אתם הרי צריכים לדבר."
מה את מחייכת. מה עושים מה עושים.
ביי נוגה, אתקשר לספר לך מה היה, מבטיחה, כן, כן, נשיקות
לרוני.
מה עושים מה עושים. בוהה בטלוויזיה ולא רואה כלום. הוא בדלת.
"מיכאל, מה עושים?"
"מה את רוצה לעשות?" הוא עמד מולי, ידיו בכיסים, חצי חיוך על
פניו.
"כלום." לחשתי פתאום, מופתעת.
"כלום?" הוא הופתע. "חתונה?" הביט בי, תוהה.
"כלום." אמרתי, מחויכת. עכשיו פתאום מבינה למה לא חתונה.  "בוא
נהיה בדיוק ככה. בלי חצוצרות ובלי תופים. אני ואתה והילד."
"את אני והילד, מול חלון משקיף לים התיכון." הוא משלים שורה של
פוליקר, מחייך ומחבק אותי. בלי חצוצורות, בלי תופים.