ככה פתאום, חולפת החלטה במוחי. במורד אבן גבירול, הגופיה
הסגולה נצמדת אליי מדגישה עור רך, שיער אסוף וקעקוע ג'ינג'י של
פיה. זכרונות מיופי שמת עוברים מולי, חתונה שנעקרה כבר זה
מכבר, עיניו של אחד מהם, שפתיו של האחר. קולם של הוריי, בדאגה
אילמת, מהדהד בי כשאוטובוס חולף על פני. החלטה קשה. לא אאיץ את
הקצב.
אחותי מהבהבת לרגע בפנים האוטובוס, אני נדרכת, אבל זה רק השיער
דומה לשלה. אני עוברת הלאה, ממשיכה כבר עד התחנה הבאה במסלול.
כמו שלשום, כבר יודעת שהחלטתי ללכת את זה ברגל שוב. עוברת
הלאה, לרחוב בארי. שתי ילדות בנות חמש עשרה, מתולתלות ומצחקקות
רך, תחת העץ בפינת הרחוב. יום אחרון לחופשה.
תמונות מוכרות חולפות על פני, רכבות שנוסעות ובאות על רציף אבן
גבירול באחת עשרה בלילה.
בדרך הביתה מערב מצחיק ונעים עם זוג חברים שנישאו לא מכבר,
הולכת דרך הגן הקטן שליד רכבת צפון. זוג עומד שם, רב מרחוק על
משהו שכנראה נורא חשוב. אולי בגידה, אולי דרמה אחרת. תל אביב
נסערת גם בלילות, אני חושבת.
עוברת גן של שושני יוני שכבר מזמן לא פורחות, אבל מעולם לא
הובטח לי כאן גן של שושנים. אני חוצה את הגשר, תחתיי נהר
המכוניות של איילון. אורות בוהקים, מדבר אורבני, נחל אורבני.
ואני הרי בחרתי לחיות כאן בגלל האורבניות שיש בסוף כל תיאורי
הנוף של תל אביב.
הכוכבים פחות ברורים כאן בלילה, אולי כי קשה לחלום כאן.
וגופי מרגיש קליל ופרוע תחת הגופיה פתאום, מבט חושק מופנה אליי
מכיוון האוטו האדום בפינת עמק ברכה. אני מחייכת וממשיכה הלאה,
הולכת הביתה.
ארגזים מחכים לי כאן, לארוז ולעבור עוד הלאה. דרך אחרת תהיה לי
הביתה מהזוג הצעיר.
מגיעה כבר הביתה וחושבת עד כמה העיר הזו באמת משתנה בלי הפסקה,
וכמה זה טוב לחיות כאן. אפילו האוויר נכנס אחרת הלילה, מזיז
קלות את פעמון הרוח הקטן. זה צליל חדש, אני חושבת. |