הנה נוגן הפסנתר
באותה נעימה חדגונית ונעימה.
מעגלית ומחזורית.
כבמופע.

הנח למופע, שיתחיל.
זהו מראה מצער.
הנח לכל, שיטעה.
שישטה בנו.
וכעת אני
כולי פצעים וכאב בי, שמעולם לא מצאתי.

הנח למופע להתחיל.
הנח לעננים להתגלגל.
יש חיים בו, בעולם הזה,
וכעת אני רואה כי אין דבר אלא משחק
בו מקווים אנו להשיג
כל שנוכל,
כל שנצליח,
כל שעשינו פתע.

נוגן הקונטרבס
נופח חיים בתרדמת הפסנתר
ובתחייתו שלו מוסיף נדבך.
מפיל את נדבכי המלים
וחי.

אך הכל, אין הוא אלא מופע.
זמן שניתן לנו ולמלים שלעולם לא נדע.
ואור היום בא, ודועך עם הגאות.
ואני נשאר פה דרך קבע.

זמן שניתן לנו.
לנו, ולמלים שלעולם לא נלמד.
והשמש בא, והנה הוא הולך,
עם השפל.
ואני נותר פה,
להשאר.

דומם הוא, הפסנתר.
דומם הבס.
נוגן החליל, נוגה.
ונודם.