"אוי, גלעד, תרשום לגלי כרטיס ברכה, יש לה יומולדת, כמעט
שכחתי.." אנה צעקה מהחדר.
כמה דקות לאחר מכן גלעד נכנס לחדר,"קחי, תקראי", זרק לעברה
וחזר לשבת מול הטלוויזיה.
"בוא נראה מה יש לנו פה.. לעורקת שאנחנו הכי אוהבים, חח.. מזל
טוב, תחזרי אלינו מהר, בהצלחה בתואר, אוהבים גלעד ו.." אנה
נעצרה לרגע. "מה זה?למה ירדן? השם שלי כבר לא מוצא חן בעיניך?"
היא שאלה בתמיהה. "מה? תני לראות,אוי.. אמ.. לא יודע מה חשבתי,
סתם, את יודעת, התבלבלתי."
"אוקי, בכל אופן, הולכים למיקי הערב לראות סרט, תיהיה מוכן
ב9:00  טוב? אני לא רוצה לאחר."
"אנה, אממ.. אני לא אוכל לבוא."
"מה? למה לא?"
"יש תערוכה, משהו שקורא לעצמו אדוארד מונק השני, והבטחתי
שאבוא, אבל תמסרי לה ד"ש, טוב?"
"מגניב! אני יכולה בוא איתך? יכול להיות מעניין.. הזעקה של
המאה העשרים ואחת." אנה חייכה.
"לא לא.. זה הזמנת יחיד, פשוט הם אירגנו את זה לפי מספר האנשים
שהם הזמינו. מצטער. אני אוהב אותך, את יודעת." היה משהו מוזר
בקולו.
"טוב, תהנה." אנה היתה קצת מאוכזבת.

"היי" אנה חייכה למיקי שפתחה את הדלת.
"היי! בואי, הפופקורן חם!" מיקי התיישבה בספה האדומה הגדולה
שלה.
"מה קורה? גלעד לא בא?" היא הסתכלה מאחורי אנה כשהיא נכנסה.
"לא, לא יודעת, הוא הלך לאיזו תערוכה של אחד שקורא לעצמו מונק
השני."
"אה, שמעתי על זה", מיקי צעקה לעברה בדרכה למטבח להביא וופלים.
"אני מכינה לנו קפה. זה אמור להיות טוב, בת דודה שלי הולכת
לזה, זוכרת את ירדן? היא פגשה איזה גידי או גיל או משהו כזה
והולכת איתו. שנתחיל בסרט?"
תמונות התחילו לרוץ בראשה של אנה, הכל התחיל להיות ברור, כל
השבועות האחרונים, ההתנהגות המוזרה שלו. היא היתה המומה, לא
ידעה איך היא אמורה לאכול את זה, איך פתאום החיים שלה הפכו
לטלנובלה? החבר שלה בוגד בה עם הבת דודה של החברה הכי טובה
שלה, רק חסר שהם ידברו בספרדית ואפשר יהיה לשווק את זה..
"הלו?? אנה?... לאן נעלמת?" מיקי שקשקה אותה.
"מה? מה... אה, סליחה, כן כן, תלחצי פליי."

"היי! את עוד ערה?" גלעד נכנס לדירה ומצא את אנה יושבת מול
הטלוויזיה הסגורה. "איך היה הסרט? מה זה? את בוכה? ולמה יש פה
מזוודה?"
"למה?" אנה חזרה על המילים שלו בכעס. "אני אגיד לך למה! אני לא
מוכנה לשמוע בן אדם אומר שהוא אוהב אותי, לישון איתו בלילה,
לחיות איתו ביום ולאכול את הבולשיט שהוא מוכר לי בזול!!! אני
אפילו לא יכולה לעמוד לידך עכשיו! אוף! אני כל כך כועסת!"
"מה? אבל מה קרה? על מה את מדברת? תסבירי לי!"
"על מה אני מדברת?! תעשה לי טובה, אל תשחק אותה תמים! על ירדן!
אני מדברת על ירדן! איך אתה מעז? מה אתה חושב לעצמך? ואתה עוד
מתפלא שאני עוזבת? אתה שקרת לי! פשוט ככה, אני לא יכולה להאמין
לשום דבר שתגיד עכשיו, אז אל תגיד שום דבר!"
"אבל אני אוהב אותך.. אנה.. אני.." גלעד לא ידע מה להגיד, וגם
לא היה לו מה להגיד, הרי זו היתה האמת, הוא בגד בה.
"אל תגיד לי שאתה אוהב אותי! אל תקנה לי מתנות! ואל תכתוב לי
הודעות עם 'שלך גלעדי'בסוף! כי אתה לא שלי! אתה לא! אתה לא
מבין?.. אתה באמת לא מבין? מאוד פגעת בי, זה כואב ואין שום דבר
שיוכל לכפר על זה. פשוט תעזוב אותי בשקט, אני רק רוצה לשכוח
מהכל.
שיהיו לך חיים יפים ושהכלבה שלך תידרס. ביי." אנה יצאה וסגרה
מאחוריה את הדלת.
וגלעד? גלעד נשאר פעור פה. בינתיים עדיין עם ירדן.