לבן

מכיר את התחושה הזו, כשאתה מתעורר לפתע, במין בהלה כזו, כאילו
מישהו סטר לך סטירה מצלצלת על הלחי?
היא מתיישבת במיטה, מבולבלת. מה השעה? בחלון אור לבן, בוהק. זה
יכול להתאים לשעות בוקר מוקדמות או טרום אחר צהרים חם במיוחד.
מלאה בתחושה כאילו לא ישנה דקה.
בשעון- שש ושלושים. יופי, לא עוזר לה.
שקעה בשינה ואיבדה את הזמן.
הלוואי שעכשיו ערב. שיבוא לילה ויותר לה לשוב ולישון בו,
לשקוע.
מדליקה רדיו.
בוקר טוב, מבשר הקריין, והיא נוהמת מול המראה באמבטיה. מביטה
בעצמה, מגלה שערה לבנה נוספת, סוררת, כבר לא מסתתרת.
נכנסת לרוטינה המוכרת של צחצוח שיניים, לבישת הבגדים תוך כדי
שתיית קפה, מציצה בעיתון של השכן בדרך למעלית, נכנסת לאוטו,
מתניעה ונוסעת.
הסנוור מבחוץ מתחלף לבוהק מעומעם יותר, אפרורי וקר, אור
ניאונים לבן, קרירות מזגנית על גבול נקודת הקיפאון.
וכבר היא בארון שלה, נוברת בין הניירות למדים המקומטים, שולפת
את החלוק. לבן הוא כבר מזמן לא, בוהה בקמטים המרובבים, נחרדת
לגלות על גבול הצווארון פס דקיק ומצהיב של זיעה. אין לי זמן
להחליף אותו עכשיו, היא חושבת ומתחרטת ברגע שמגלה את הבוס
מזעיף מבטו לעברה, עומד בחלוקו הצחור והמעומלן כהלכה. יוצאים
לביקור.
אחר כך כבר שכחה את הנזיפה האילמת, כי העבודה בולעת אותה לתוך
הבליל המוכר והמתיש שלה, אבל בדרך לרנטגן היא עוברת במחסן
הבגדים ומצטיידת בחלוק חדש ולבן, בדיוק כשהרמקול קורא להם
למיון, והביפר מתפרץ מכיסה בקריאת הקוד.

היה שקט.
רחש הטליתות שהוצאו מהניילונים ונלבשו, מבריקות בצבעים
זרחניים, גלגלי גומי חורקים, וילונות מוסטים,דלתות הזכוכית
נפתחות ונסגרות. אפילו מכשיר הקשר המרכזי, שפלט אינפורמציה
בלתי פוסקת בדקות האחרונות הלך ונדם, ועמו שאר הקולות, וגם
המלמול האנושי- הכל גווע אט אט, מפנה מקומו לשקט מתוח, ממתין.
היא יכולה לשמוע את הדופק פועם באוזניים. מאגרפת את ידיה, פרקי
האצבעות בולטים בלובנם דרך הגומי המתוח של הכפפות.
מרחוק, עלה הקול.
כל הראשים פנו לכיוונו. אם מישהו היה מביט בהם מהצד, אולי היה
טועה וחושב שמדובר בעצם בנבחרת של שחיה צורנית, רק שאיש לא לבש
בגד ים, ובטח שלא חייך...

ניסית פעם להקשיב לסירנה? לצליל המכאיב הזה, חותך באוזן, מנסר
בבטן ומסמר את השיער שעל העורף. הסירנה יודעת על מה היא צועקת,
כך נדמה.

הקול עולה ומתחזק, ואחריו קול נוסף, ועוד אחד.
כמה עוד?  מנסה לא לחשוב על כלום. כשהאמבולנס הראשון עוצר בפתח
המיון, היא לוקחת נשימה עמוקה.

אדום

תוך שניות הרעש ממלא את אוזניה, מפנה משם את צליל הדופק
שהתגבר.
צעקות. פקודות. חריקות בלמים. מכשירי קשר מצווחים. סירנות
מייללות. מוניטורים מצפצפים.
גניחות. קללות. ועוד אלונקות.
הבזקי הנורות המהבהבות מראשי האמבולנסים צובעים את הקירות.
"... פצע כניסה בחזה שמאלי, יציאה ממותן ימין, דופק מאה ועשר
לחץ דם תשעים על חמישים, מתנשם" - היא קולטת לפתע שהפרמדיק
צורח לה באוזן.
מבט לאלונקה, "חדר הלם!" נובחת עליו, אוטומטית, רצה אתם פנימה,
עם האלונקה והנער שעליה, לא יותר מארבע עשרה, חצי ערום, רועד
ומבוהל. -"איך קוראים לך?" היא מנסה, אבל הוא, מחפש מאיפה ייקח
עוד אוויר לנשימה, העיניים שלו קרועות לרווחה, פניו מרוססים
זכוכיות, שערו מפוייח. אלונקה נוספת טסה פנימה, חייל שרוע
עליה, מדמם. ותינוקת בוכייה בזרועות חובש מד"א. ואם מבוהלת תרה
בין האנשים, זעקותיה מחרישות אוזניים...
הם עובדים בלי הפסקה, בלי הכרה, בלי לספור כמה עוד נכנסים,
נעים בין האלונקות, מסונוורים מהאורות, הבזקים פתאומיים
מציינים שהתקשורת כבר כאן.
היא מביטה לרגע אל הנער באלונקה. הצבע אזל מפניו. עיניו
עצומות. המוניטור מתריע בצפצוף מבשר רעות. הו לא, היא לא תיתן
לזה לקרות, הבחילה עולה בה, בחילה עכורה והכרה  קרה. חור בקו
הצלעות, דקירה, צינור, והדם השוטף לתוכו מכה בה, צבעו העז
מפתיע אותה, למרות שציפתה לו. הנער נאנח. המוניטור הפסיק
לצרוח. הוא נושם.
פתאום היא רואה אדום. מריחה אדום.
הכל סביב, כל כך אדום.
החזה של הילד, הבטן של החייל, הכפפות שלה, הכפפות של כולם,
אפילו החלוק. זה, שהבוקר החליפה סופסוף.
ורוטב העגבניות, במשולש הבצק האחוז בעווית בכפו של הנער שלה,
האדום שלו עשה לה שחור בעיניים.

איש לא מכין אותך.
אין חוברת הדרכה, אין הוראות הפעלה.
אין אפילו שיחות עם הצוות.
מכונות קטנות.
מה שאפשר, כמה שאפשר, עם מי שאפשר.
בלגן מאורגן, והכל נראה כל כך רע.
ב"ER" זה עובר מסך כל כך יפה. אצילי, מהיר, חד, נכון.
הכל נפתר בשלושים וחמש, ארבעים דקות, כמה שנינויות, כמה מבטים
מרצינים, הירואיקה שתמיד, תמיד עובדת.
אפילו הצבעים שם מכאיבים פחות בעיניים.
ובאנגלית, זה נשמע יותר טוב.

ירוק

פושטת את החלוק המוכתם תוך כדי ריצה.
כמה תנועות חדות, והיא כבר בירוק, דלתות הזכוכית נפתחות
בלחישה, הקור מצמרר  אותה.
בפנים, הנער שלה על השולחן, כבר מונשם, ידיו שרועות לצדדים.
הצוות עמל סביבו, מתכונן.
הם מתקרצפים בשתיקה. מביטים זה בזה. "זה לא נראה טוב", הוא
אומר מעבר למסכה, והיא רואה את הכאב בעיניו. יש לו ילד בן חמש
עשרה, היא נזכרת.
הסכין עוברת לאורכו- מבית החזה ועד מעבר לטבור.
מישהו הדליק את הרדיו. הפרשנים עוסקים בספירת מלאי. "תעביר
תחנה" הוא פוקד.

ירוק זה צבע מרגיע, אמר מישהו פעם. בגלל זה בחרו בו לחדרי
הניתוח.
היא זוכרת שקראה, שהוא הצבע המנוגד ביותר לאדום, כמו ברמזור.
ובעצם, הכי טוב, שהירוק יספוג את כל האדום, וינטרל אותו.
והיה שם הרבה אדום.
"בן זונה" הוא מקלל. אוחז רסיס עופרת במלקחיים, והיא מבחינה
שזה בורג מעוקם.
עוברים, סוקרים, מוצאים, מוציאים, שואבים, תופרים. ותופרים.
שלוש שעות אחר כך, הנער שלה בטיפול נמרץ, עם צינור בריאה ובקנה
הנשימה, צינור בבטן ובשלפוחית השתן, ועם עוד כמה מסמרים בכבד,
ובעצם  האגן, שפשוט אי אפשר היה להוציא, זה מסוכן מידי.
הדלתות המלחשות נפתחות, והיא כמו מוקאת החוצה מתוכן, ישר אל
מול הפרצופים הכואבים והדואגים שבחוץ. האוויר דחוס וחם.
האם, גרסה נשית ומבוגרת  של הנער שלה, מביטה בה בעיניים כחולות
ודומעות.
שפתיה רועדות.
"הוא יציב" היא שומעת את עצמה אומרת, ואנחה עוברת בקהל שלה
כגל. "עדיין קשה לדעת" היא מחזירה את עצמה בכוח לכחול הדומע,
המתחנן הזה, וליבבה המאופקת המתמלטת מבין השפתיים ההן,
החיוורות. היא בולעת חזק.
"תהיו חזקים, ואופטימיים" היא מנסה לחייך, אבל משהו מושך את
קצות פיה למטה.

המדים שלה איבדו, איך לא, את צבעם המקורי.
אבל הכאב שלה, עטוף בבחילה, שיצא ממנה בעווית מתפרצת לתוך פח
האשפה בשירותים של הסגל, היה ירוק מאוד.

שחור

סימני הצמיגים בכניסה.
פיח על הסדינים, ריח שרוף.
מוניטור שנדם.
השקיות.
וכותרות העיתונים שייצאו למחרת.
בחדר התורן, בתוך הסדינים, במיטה הצרה, היא מרגישה שלחושך יש
ממש משקל על פניה.
וכמה שלא תעצום את העיניים, היא לא מצליחה עכשיו לראות שחור.
הכל הפך שקוף,
בשטף חם ורטוב, שלא יצליח למחוק מראשה וליבה
את כל הצבעים.