היום, כשאני חוזרת מהלימודים, חמים בחוץ. ערב והשמש כבר שקעה.
אור צהוב בוקע מפנסי הרחוב. אני יורדת במדרגות של המרכז והולכת
ישר, ידי תקועות בכיסי הג'ינס. אני אוהבת ללכת ככה עם הידיים
בכיסים והשיער המפוזר מתנופף לכל עבר, מזהיב באור הפנסים.
אני הולכת ישר. מימיני המרכז המסחרי, משמאלי בית הספר היסודי
הנטוש בשעה זו. אפילו שחקני כדורסל מזדמנים כבר ארזו את עצמם
ואת הכדור והלכו הביתה לאכול ארוחת ערב ולראות חדשות. עכשיו
אוקטובר אבל ריח של קיץ עוד עומד באוויר.
יש עוד מדרגות, אחרי בית הספר. אני מתחילה לעלות אך -
פתאום, תנועה. אני רואה, כמו בחיזיון תעתועים צורה שחורה חולפת
ביעף בין העצים. (שכחתי להגיד שמימין למדרגות, אחרי המרכז יש
חורשה קטנה עם ספסלים).
אני נעצרת, ממצמצת בעיניי, תוהה אם החמצתי משהו האם היא באמת
הייתה או שרק דימיתי לראותה? ופתאום הצורה קורמת עור וגידים
ופרווה, מגיחה מתוך החשכה חתולה גדולה בהילוך איטי, מעכס.
מביטה בי רגע בחרדה. אני עודני עוצרת על עמדי ופתאום חיזיון של
ממש תוקף אותי. אני רואה את עצמי עומדת בערבה רחבת ידיים שטופת
רוחות ושזופת שמש. הרוח מניעה קלות את גבעולי העשב היבש, תנועה
קלה בינות לאלומות הזהובות - חומות תופסת את עיני.
לביאה!
אני והיא עומדות אחת מול השניה. נשימתי נעצרת, פחד איטי עולה
בי, בגרוני גואה החרדה. אני יודעת שרק גורם ההפתעה עוצר אותה
ומונע ממנה להתקיף אותי.
והיא, גם היא לא יודעת, לא בטוחה, האם אני איום או אולי גם היא
פשוט הוזה.
שתינו כלואות אחת במבטה של השניה, אף אחת מאתנו אינה רוצה
להיות זו שתוותר ראשונה.
התנועה נמוגה, החיזיון נגוז אל החלל, החתולה השמנה נעלמת
ובמקומה עומד אתה.
אני נבהלת מעט, נרתעת צעד לאחור.
אתה מחייך על שתפסת אותי לא מוכנה.
אני מחייכת מעט במבוכה ורוצה לומר משהו שנון, כל כך רוצה.
אך המילים נתקעות לי בקנה הנשימה. אני מכחכחת בגרוני ומשתעלת
קצת ומשתנקת.
ואני כבר מושיטה אליך יד, לחוות, לחוש את המגע המוכר לי אך הזר
כל כך כשזה נוגע אליך - וגם אתה כבר נעלם. יציר דמיוני, חלום,
פנטזיה, פטה מורגנה.
אני מושכת בכתפיי, מתנדנדת קצת במקום. באמת דמיינתי כך, האם
הכל היה רק חלום? או שמע הזיתי מציאות העתידה לבוא? ומה פשר
המחזה המוזר בערבה?
איזה פחד נעלם שם מחסום לגרוני בדיוק ברגע המכריע? האין זה כך
תמיד - בספרים ובסרטים. כנראה התיאור באמת מבוסס על ניסיון
אמיתי.
אני ממשיכה ללכת, חוזרת מהלימודים. חמים בחוץ.
כבר אוקטובר אך אין עוד הרגשה של חורף. ערב, והשמש כבר שקעה.
מתוך האפלה אני מריחה חביתה מיטגנת, קרקושי המזלגות נמהלים
בצלילי שיחה.
ערב, השמש כבר שקעה.


4/11/03