את אגתה טנדורי פגשתי כשעבדתי בתור מלצרית באגון.  זה היה
בתקופה של המונדיאל בצרפת, ב 98' אני חושבת, וכל העיר הייתה
מלאה בתיירים שיכורים שמזמרים את השיר של המונדיאל.
הייתי מאוהבת אז באיתמר המתולתל ואת כל זמני הפנוי, כלומר, זה
שלא היה מוקדש לטיפול בלקוחות או בכלים או בשולחנות ביליתי
בתהייה מתמדת מדוע איתמר מחכה כל כך הרבה זמן ולמה הוא לא מנשק
אותי כבר.
אותו ערב היה עמוס מאוד. על מסך בד גדול הקרינו את המשחק של
צרפת וברזיל. האגון היה מלא  עד אפס מקום. כל הערב רצתי עם
בירות ונרגילות בחצר, מנסה לא להפריע לצופים המתלהבים.
אגתה טנדורי ישבה בשולחן צדדי ודיברה עם אחד שצייר אותה.
היא תפסה אותי במרפק כשעברתי ליד השולחן שלהם. "היי," חייכה
אלי חיוך לבן, "אני אגתה טנדורי וזה ג'יימי. הוא מאוסטרליה"
היא ביקשה מאפרה חדשה וגם את חוות דעתי על הציור של האוסטרלי.
ג'יימי בהה במסך ולגם  מהטובורג שלו באובססיביות. ידו השניה
אוחזת בעיפרון בחוזקה.
"נחמד מאוד." אמרתי מתוך נימוס ושמתי את המאפרה הגדושה על המגש
המלוכלך. המקום היה מפוצץ באנשים שרצו עוד בירה ולא היה לי זמן
לדבר איתה או עם אף אחד אחר. לצדה האוסטרלי נעלב. "מה זאת
אומרת נחמד מאוד?" הוא התעצבן.
אגתה הניחה יד שחומה עטויה צמידי חרוזים מקרקשים והרגיעה אותו.

אני חזרתי למטבח אחרי שהערמתי כוסות מלוכלכות ועוד כמה מאפרות
וצעקתי אל איציק מאחורי הדלפק שיכין עוד נרגילה ושני צ'יפס
גדול.
היא הייתה חצי אנגליה וחצי הודית, אני חושבת והיא באה לשבת גם
כשלא היה עומס ולדבר עם כל מי שהיה, גם איתנו, המלצריות. למשל
ביום שלא שידרו אף משחק ומסך הבד שידר רק קליפים מאמטיוי היא
הייתה באה לבד וזורקת מדי פעם איזו מילה.
מדי פעם, כשהחלפתי לה את המאפרה או מביאה לה עוד בירה, היינו
מדברות קצת. פעם היא אמרה לי שאימא שלה קראה לה על שם אגתה
כריסטי, הסופרת ההיא של הבלשים. לפעמים היא לא הייתה מדברת
בכלל, רק מעשנת סיגריה אחר סיגריה ומביטה בכולם במבטים שקטים
וחודרים.  
בהתחלה זה היה מוזר, כל המבטים האלה שלה. דיברתי עם איציק ועם
חזי, בעל המקום והם אמרו לי שתשב, מה זה מפריע לך, זה לא עולה
לך כסף ואם היא מזמינה משהו, עוד יותר טוב ותגידי תודה שזאת רק
היא ולא מישהו אחר. העדפתי לא לשאול על איזה מישהו אחר הם
מדברים ורק הסתכלתי עליה מדי פעם, לכל מקרה.
לילה אחד היה מת לגמרי. הייתי יחידה במשמרת והייתי עייפה מלא
לעשות כלום. ישבתי על אחד מכיסאות הפלסטיק בחצר, השענתי את
המרפקים של על השולחן, את הראש על הידיים וצפיתי בהבעה מיואשת
בקליפ המשעמם שנמרח על המסך.
חשבתי על העיניים הצוחקות של איתמר וניסיתי לדמיין איך זה יהיה
כשהוא ינשק אותי. בלב שיגרתי את התפילה היומית לאלוהים שיגאל
את שפתיי הבתולות.
נגיעה קלה במרפק החרידה אותי בדיוק כשהצלחתי לדמות זאת בעיני
רוחי. אגתה.
"היי." אמרה בחיוך לבן במבטא חצי אנגלי חצי משהו אחר.
"היי." נאנחתי בעייפות והבטתי בה בלי לצפות לשום דבר.
"שקט היום אצלכם."
"כן."
"קבעתי פה עם ג'יימי אבל הוא הבריז לי."
"מי?" שאלתי וצפיתי איך שפתיו של איתמר נמוגות אל החלל.
"ג'יימי, הצייר האוסטרלי."
"אה, הוא." אמרתי בחוסר עניין.
"כן, רוצה סיגריה?" היא הוציאה סיגריה ארוכה מאוד ולבנה מתוך
קופסה שטוחה וכסופה.
"לא, אסור לי לעשן במשמרת."
"חבל." היא נשפה עשן הצדה. היה לו דווקא ריח טוב, לעשן, לא כמו
סיגריות ישראליות. ריח של חו"ל, חשבתי בחיוך ונזכרתי שההורים
שלי השנה בצרפת.
"על מה את חושבת?" היא קטעה את השתיקה הנעימה.
"על הבושם שההורים שלי יביאו לי מצרפת."
"באמת?" היא נשפה עשן בטבעות קטנות. "הם הלכו לראות את
המשחקים?"
"לא." עניתי. "הם יותר בקטע של הלובר."
"באמת." אמרה אגתה ולי התחיל להימאס משיחת הסרק הזאת אבל לא
היה לי חשק לקום.
"תגידי," אמרה אגתה אחרי כמה דקות.
הסתכלתי בה בשאלה.
"אני נראית לך זקנה?"
לא הייתי מוכנה. זקפתי את הראשי והתבוננתי בה באריכות.
היה לה שיער שחור ועבה שבהק באור המנורה האדום מעלינו ועור כהה
וחלק. העיניים שלה היו שקדיות וכהות. היא הייתה יפה מאוד,
לדעתי.
"לא, בת כמה את?"
"אני בת עשרים ושש עוד מעט." היא ענתה וזוויות פיה התחילו
לרעוד.
דמעות התחילו לנזול על לחייה והיא טלטלה את ראשה קדימה ואחורה.
בתחילה לא ידעתי מה לעשות. ישבתי והבטתי בה כמה שניות עד שלא
יכולתי לשאת זאת יותר וקמתי והקפתי אותה בזרועותיי. היא נשענה
עלי והרטיבה את החולצה שלי. "אני מזדקנת. אני זקנה בלה. אף אחד
כבר לא אוהב אותי יותר." היא בכתה.
ליטפתי את שיערה הרך בהיסוס, תוהה בתוכי איך זה שהגעתי לקרבה
הזאת עם לקוחה. דווקא איתה. וחשבתי בגעגועים על התלתלים החומים
של איתמר והלוואי שאתו הייתי מגיעה לכזאת קרבה.
"האש, האש, אל תחשבי ככה, זה לא נכון." ניסיתי להרגיע אותה
ותוך כדי העפתי מבטים לצדדים. חסר לי שאיציק ייצא החוצה לראות
מה קורה.
"אני לא מאמינה לך." היא לפתה אותי בחוזקה. "את סתם אומרת את
זה כדי שאני ארגיש יותר טוב."
"לא, מה פתאום." נבהלתי. עד שהיא נרגעה קצת. לא רציתי שהיא
תתחיל להוריד שוב מטר של דמעות ותרטיב אותי שוב.
"אני דווקא חושבת שאת נורא יפה." אמרתי.
"באמת?" היא מחתה את הדמעות מלחייה באצבעותיה ארוכות
הציפורניים.
"מה קרה, אגתה, בגלל מי את בוכה?"
"בגלל ג'יימי הבן זונה."
"למה מה הוא עשה?"
"הוא צייר אותי ואמר לי שאני האישה הכי יפה בעולם ושבשבילי הוא
מוכן לעשות הכל." אגתה הביטה בשולחן הפלסטיק השרוט והעבירה את
אצבעותיה בשבילי השריטות.
"נו, והוא עשה?"
"בהתחלה כן. היינו הולכים למלון ציון והוא היה עושה לי דברים
עם הלשון שאף אחד לא עשה."
"דברים עם הלשון?" התבלבלתי.
"כן," התלהבה אגתה וחיוך חולמני נתלה על שפתיה.
פתאום היא הסתכלה עלי במבט מפוכח. "בת כמה את בכלל, ילדה?"
"בת 17 עוד מעט." אמרתי במבוכה.
"מה אני מספרת לך את זה בכלל, שלא תתקלקלי לי כאן."
"לא, לא, תספרי." אמרתי כי זה בדיוק התחיל להיות מעניין.
"לא, את גם ככה לא מבינה מה שאני מספרת לך."
"בעברית יש לנו משפט כזה שאומר, המתחיל במצווה אומרים לו:
גמור."
"ומה זה אומר?"
"לא חשוב." וויתרתי, "אבל התחלת כבר לספר ואני במתח."
"טוב." היא התרצתה.
"אז מה קרה אחר כך?"
"אחר כך?" היא הביטה בי.
"אחרי...אחרי הדברים עם הלשון."
אגתה נעצה בי מבט ממזרי ואני הרגשתי את עצמי מסמיקה.
"מה שקרה אחרי 'הדברים עם הלשון' זה שהיה לנו את הזיון הכי טוב
בעולם. כולם שמעו אותנו. כוווווווולם ידעו מה עשינו." היא מתחה
את המילה בעונג אבל אז התכרכמו פניה.
"במשך כל החודש היינו כמו זוג יונים. היינו יוצאים לשתות
ולצפות במשחקים ואחר כך היינו עולים לחדר במלון. הוא היה מצייר
אותי ואחר כך היינו שוכבים. "
היא הפסיקה והביטה בי במבט רב משמעות. הנהנתי לה שאני מבינה
ושתמשיך כבר לספר כי אני מקשיבה.
"ג'יימי היה מדבר איך ניסע יחד מסביב לעולם ונחייה כמו מלך
ומלכה. הוא אמר שהוא ימכור את הציורים שלו ואנחנו נראה את
הזריחה תמיד ביחד."
"כמה רומנטי." אמרתי ולא הצלחתי להסוות את הציניות מקולי.
חשבתי על איתמר שלא הבטיח לי אף פעם שום דבר אלא רק רמז
בעיניים.
"כן, רומנטי." אמרה אגתה בקדרות. "אתמול כשבאתי ליורו בר ישבו
כל החבר'ה וצחקו. כששאלתי על ג'יימי הם צחקו עוד יותר והביאו
לי את זה!"
היא הוציאה מתוך כיס הג'ינס שלה פיסת נייר מקופלת ושיטחה אותה
על השולחן.
לאור מנורת העשרים וואט מעלינו הבחנתי בקווי מתאר של גוף של
אישה ערומה.
"זה ג'יימי צייר?" שאלתי בזהירות.
תווי פניה של האישה המצויירת הזכירו את פניה של אגתה.
"כן!" געתה אגתה בבכי מחודש. "הוא צייר אותי כל הזמן הזה ואמר
שזה אומנותי, שזה יישאר בייננו! תראי! תראי מה הנבל הזה כתב!"
התבוננתי בתחתית הדף.  אותיות כתובות בכתב יד גס ונמתח. לא
הבנתי את כל הכתוב אך הצלחתי לפענח את המסר הכללי. מסתבר
שג'יימי, המאהב בעל לשון הפלא, צילם את הציור שלו והוסיף הקדשה
קצרה לאגתה ופירוט מלא של העדפותיה המיניות וגם כתובת וטלפון
להשגה.
"איזה בן זונה." סיננתי בין שיני ומשכתי את אגתה הבוכייה בשנית
אל בין זרועותיי, הפעם בפחות היסוס.
"כל הגברים כאלה זבלים, אל תאמיני לאף אחד." אמרתי לה.
היא התייפחה מרות על כתפי וחזרה אחרי בקול מקוטע.
ליטפתי את השיער שלה והגב שלה עד שהיא נרגעה קצת.
"אני בכלל חושבת לעבור לצד השני." היא אמרה לי אחרי ששפשפה את
עיניה.
"מה זאת אומרת?"
"נמאס לי כבר מגברים שמנצלים אותי וזורקים אותי לכלבים."
"כן, אה." אמרתי מבלי להבין ממש לאן היא חותרת.
היא בחנה אותי במבט אדמומי ורטוב. "את נורא חמודה, את יודעת."
ניסיתי להיחלץ מזרועותיה אבל היא אחזה בי בכוח מפתיע. היא
העבירה יד ארוכת אצבעות על לחיי. "אני ממש מצטערת על הסצינה
הזאת שעשיתי," אמרה פתאום ברשמיות אנגלית. "אני סומכת עלייך
לגמרי."
הרגשתי את עצמי מסמיקה והסטתי את עיניי הצידה. "זה שום דבר,
באמת. זה בא קומפלט עם השירות."
הרמתי את עיניי להביט בה והיא שוב הסתכלה בי באותו מבט מרוכז
וחודר שהיה לה, ואז פתאום, בלי שום אזהרות, היא נישקה אותי.
שפתיה היו חמימות ורכות וקצת לחות. חשתי את שתי ידיה על לחיי,
הן ירדו לאט ואחזו בכתפיי. ההפתעה שאחזה בי איבנה את גופי.
לרגע לא יכולתי לזוז בכלל אבל אז היא התרחקה ממני והביטה בי
בשעשוע.
"אני מצטערת, ילדה." היא אמרה בלי שום שמץ של צער בקולה. "לא
ידעתי שאני הראשונה."
הבטתי בה בהלם. לא ידעתי מה לומר. אגתה שמטה את ידיה אך שמרה
על החיוך.
"את באמת חמודה." היא אמרה, "חמודה ותמימה."
קמתי והתרחקתי ממנה לעבר דלפק השירות, מחשבות רצות לי במוח האם
אפשר לקרוא לזה הטרדה מינית ואיזו אירוניה זו כשאת מחכה לנשיקה
ואת מקבלת אותה, רק לא ממי שרצית לקבל. הפניתי אצבע מאשימה
כלפי אלוהים ואמרתי לו ביני לביני שהבנתי וקיבלתי ושבפעם הבאה
ידייק קצת יותר. נטלתי סמרטוט וספריי והתחלתי להתיז על
השולחנות מהספריי ולנגב אותם בסמרטוט.
אגתה קמה וצעדה לעברי. "לא התכוונתי לפגוע בך..." התחילה.
המשכתי לנקות את השולחן.
מזווית עיני הבחנתי בה תוקעת את ידיה בכיסי הג'ינס ומעבירה את
משקלה מרגל אל רגל. "אני לא אבקש ממך לא לכעוס עלי," היא אמרה.
"רק להבין אותי."
עצרתי את הפעולה הסיבובית של הסמרטוט. "להבין אותך?"
"כן." היא ריככה את קולה. "תביני, אני במצב נורא רגיש בגלל
ג'יימי והכל. רציתי כל כך להרגיש..." היא הפסיקה והביטה מטה אל
נעלי הספורט הקרועות שלה.
"בסדר. אני מבינה." אמרתי בתשובה לעמידתה הנבוכה.
"באמת, את מבינה?"
"כן." רציתי שהיא תסתלק לי כבר מהנוף. רציתי שהמשמרת תיגמר
והבוקר יבוא ואני אוכל ללכת הביתה לישון.
"לא, את לא מבינה." היא נדבקה.
הסתובבתי אליה. "מה זה כבר משנה אם כן או לא?" אמרתי. "בסופו
של דבר הסליחה הזאת שאת מבקשת לא משנה שום דבר. היא רק משרתת
את המצפון שלך."
"תגידי," היא אמרה בפליאה, "את בת שבע עשרה או שבעים?"
"תגידי לי את." אמרתי בלי כעס.
"לא, תגידי לי את." היא חייכה קצת.
התיישבתי בעייפות על קצת הכסא מאחורי ושמטתי את הסמרטוט הרטוב
על השולחן ונאנחתי. "אני לא כועסת עלייך יותר מדי. פשוט
קיוויתי שהנשיקה הראשונה שלי תבוא מכיוון אחר, זה הכל."
"אני מבינה את זה."
"אני..." התכוונתי להגיב אבל קול שהגיע מבפנים קטע אותי. איציק
הגיח לחצר כשמגב עטוף בסמרטוט ודלי מלא מים בידו.
"יאללה כבר בוקר. מנקים וזזים." הוא הניח את הדלי על הרצפה
ופנה לאגתה.
"מה את עוד עושה כאן? אנחנו סוגרים." הוא פנה אלי. "אמרת לה
שאנחנו סוגרים?"
הנהנתי. הוא נבלע בפנים לרגע וכיבה את הטלוויזיה והמקרן והדליק
רדיו. צלילי מוסיקה החלו שוטפים את החצר הקטנה.
"את לא כמו כולם." אמרה אגתה בחיוך. "תודה שלא אמרת שום דבר."
היא שתלה נשיקה לא צפויה על לחיי ונופפה לי לשלום ונעלמה
מאחורי העמוד.
איציק יצא שוב לחצר. "מה זה, עוד לא ניגבת את כל השולחנות? את
לא רוצה ללכת הביתה?" הזדרזתי לסיים את מלאכת הריסוס וניגוב
השולחנות עם הסמרטוט.
איציק טבל את הסמרטוט במים וסידר אותו על המגב. "מי זאת הייתה,
חברה שלך?"
"מה פתאום." נבהלתי. רק היה חסר לי שחזי ישמע כזה דבר.
"סתם אחת, תיירת שלא היה לה כוח לישון."
איציק העביר את המגב על הרצפה ואני התחלתי להרים את הכיסאות
ולהציב אותם על השולחנות. "דיברתן המון. לא היו אנשים?"
"לא. שמעת משהו?"
"ישבתי בפנים ונרדמתי." הוא קרץ לי.
נשענתי על אחד הכיסאות והבטתי לעבר היציאה מהסמטה. החושך בחוץ
התחיל להתבהר. הצינה של הבוקר חדרה גם לסמטה. שיר חדש התחיל.
משינה שרו,
איציק ואני זימרנו יחד עם איתם, "את לא כמו כולם...הכי
מיוחדת..."