אנחנו הטובים לא? ככה לימדו אותי. ככה הבנתי. אולי בעצם אני לא
מבינה כלום.  זה לא מסתדר לי שאנחנו הרעים, כי אנחנו מוכנים
לדו-קיום. בעצם רגע. א-נ-י. אני מוכנה לדו קיום..
אני לא מוכנה להשתתף בצביעות הפוליטית הזו. או בצביעות בכלל.
אני נשארת אני. לא מפולגת, לא מבינה, אולי מעדיפה להתעלם,
אבל אני. רק אני בלי אף אחד אחר. בלי פוליטיקה ובלי דת.
בלי מדינה ואפילו בלי חברים. אבל לא אכפת לי.
כי אני נשארת רק אני. למרות הקושי שאני נתקלת בו.
הקושי להגדרה עצמית... שכן מי זו אני בכלל? עדיף שלא אכנס לזה-
תמיד אני נהיית מתוסכלת כשאני מנסה להבין, לפשר לנתח...
פתאום אני מתחילה להסתבך במערבולות חשיבתיות מעורפלות
ומאותגרות... מאותגרות מהמון דברים. בכלל לא רלוונטים...
חבל שזו כזו אובססיה. באמת חבל.
אולי בעצם עדיף להניח לכל העניינים הללו? למחשבות הטורדניות?
אבל אז איפה התכלית לקיומי...? והאם בכלל אפשר להתנתק מעצמי...
ומהאובססיה הזו... שהיא בעצם חלק ממני... (?)
מאיפה אני צומחת אם לא מהתובנה? אם לא מהתסבוך שלי בהתעמקות
בלתי מוסברת במובן מאליו... מאיפה?!
הרי אנשים לא צומחים ככה סתם... כמו פרחים. זה אפילו מגוחך
לחשוב על זה ככה. אבל אני פרח. אני יודעת כי ככה אבא תמיד אומר
לי...
קורא לי ככה כשהוא רוצה להיות נחמד... "בואי פרח שלי..."
אני אוהבת שקוראים לי פרח. גורם לי להרגיש מיוחדת.
אבל מיוחדת זה עניין מאוד יחסי, ובכלל, כל אדם הוא מיוחד.
ואת זה אני יודעת כי אני מכירה המון אנשים. אפילו כמה ממש
חשובים.
למרות שזה גם עניין יחסי <מיוחדים לי? עבור מי? ומדוע? ולמה
דווקא להם?> ומה זה יחסות בכלל? יש לזה קשר לתורת היחסות?
קראתי כל כך הרבה אבל בזה אף פעם לא נתקלתי... למרות שכבר
חרשתי על הספרייה הבית ספרית פעמיים. בעצם חוץ מאשר על ספרי
ערבית.
אני ממש שונאת ערבית. אבל זה לא קשור לערבים. באמת שלא. אני
מאוד מעריכה אותם... אבל לא את השפה. אותה אני ממש לא אוהבת.
אולי כי היא כל כך מוקצנת כזאת... ע' מטורפת וגם ח'.
ואני כל כך קטנה, מצונפת... לא היה מתאים לי להתחיל לדבר ככה.
אולי גם בגלל שזו שפה כל כך מזרח תיכונית כזאת... ואני כל כך
מנסה להתחמק מהאזור הזה... באיזשהו מקום אירופה קוסמת לי.
אני ספרדייה אתם יודעים? כבר דור עשירי בארץ. בטח כבר ממש
איבדתי את היופי הספרדי הזה...
אולי בעצם לא? המורה שלי לתנ"ך אמרה לי פעם שיש לי את הלוק...
כל אותו יום הייתי מבסוטה. נראה לי שזה היה פורים. למה התחפשתי
אותה שנה? ספרדייה. וואלה. עכשיו ברור למה היה נראה לה שאני
כזו...
אויש חבל שבכלל חשבתי על אותו פורים. כל כך הרבה פעמים צילמו
אותי ואני בכלל לא אוהבת להצטלם. אני לא פוטוגנית. לא מסתדרת
בשום תמונה. אפילו כשאני מנסה לצלם את עצמי מול מראה, ככה שאני
אוכל לצאת בתמונה ב-ד-י-ו-ק איך שאני רוצה, גם אז אני לא
מצליחה להראות טוב. או כמו עצמי.
הייתה פעם צלמת שאמרה שאין דבר כזה לא פוטוגני... וחבל שבכלל
המציאו את המילה הזו. היא צלמת חתונות. מה היא כבר מבינה...
מצלמת אנשים רוקדים. מאלף זוויות. מה כבר היא יכולה לדעת.
פעם אהבתי לצלם... הייתי מצלמת המון דברים. הייתי מתבוננת על
העולם מבעד לעדשה, עד שאמרו לי שיש מרווח גדול מדיי של חלל ריק
בתמונה. וזה כבר ממש הוריד לי את החשק... כיום, אני כותבת. לא
הרבה. סתם לעצמי. סתם מה שיוצא. בלי הרבה לחשוב. בלי הרבה
לנתח. את הניתוחים אני אעשה אח"כ. עם הרבה נייר טואלט <אני
שונאת את המילה טישו!> כי אני בטח גם אבכה. אבל אל תדאגו.
אף פעם לא נגמרות לי הדמעות. אני זוכרת שאיימו עליי בגן שאם
אני אבכה המון יגמרו לי הדמעות. <ממש דואגים לילדה החמודה
שעובר עליה משו...!> אז היום אני שותה המון כדי שלא יגמרו
הדמעות,
אף פעם!!

אני שומעת את אבא קורא לי..
"פפפרררררררחחחח!! האוכל מתקרר..."
מעניין מה הוא הכין הפעם...
תמיד אבא מכין דברים מעניינים:)
ואני גם נורא נורא רעבה.. ממש כמו זאבה.
אבל זאבה אני לא. סתם פרח :)