במברשת אמן ברא את עיניך,
בכחול ואפור הלבישם כמו סופה.
ויום אחד צעדתי אליהם,
ותוך רגע שקעתי כספינה טרופה.

וטפחה על שיערך השמש היוקדת,
והשאירה בידך את מפתחה,
ואני, ברגע ראיתיך נשרפתי,
אך רגע לאחר נשמתי נפתחה.

ואפך המסותת כפסל ברומא
יושב לו בגאון במרכז ראשך
ובכל נשימה שזה לוקח,
הופך אתה אותי לחמצן נשימתך.

אך על שפתיך אבחר שלא לדבר,
כי הן שלי ולא של אחר,
ומנשיקותיי שפתייך תתעצבנה,
אך בו זמנית תשרנה שירי הלל.

ולבך אט נפתח והופך לשלי,
ועיניך מאירות רק בשבילי,
וכאשר אתקרב, תנשום עמוק וירטטו שפתייך,
כי יודע אתה, שבשביל זוג עיניך,
אקטוף את הירח ואת  כל הכוכבים.