כל ערב הוא נמצא שם, עומד תחת חלונה מחכה לרגע בו יראה את פניה
הנוגות, בכל ערב כשהוא מחכה הוא נזכר ברגע הראשון בו נפגשו,
איך ישב על הספסל בגן וצייר אותה כמו שהייתה, כל כך תמימה,
מפליג בזכרונו על נשיקה גנובה ראשונה, על מגע שערה וריח גופה,
על ערימת החציר שהיתה להם למיטה. כל לילה נזכר מחדש, חי את
הרגע שוב ושוב בזכרונו, מתחמק מזכרונות המריבה, האגרטל שנופץ
על הקיר, את עיניה הגדולות הדומעות, כמה הן יפות.
כל לילה הוא יוצא עם הירח, מביט אליו ומחייך, רק הוא יודע מה
בלבם של אוהבים, רק הוא רואה מעל חשכת הבתים. שט לו למעלה בודד
וחיוור אבל אוהב ונאמן בדיוק כמוה. ואז היא יוצאת אל החלון,
פותחת אותו לרווחה, נושמת אוויר קריר של לילה, נאנחת ומתחילה
את שירה, מספרת על בדידות ושברון לב, על הצלקת שנותרה בה ואינה
נעלמת, ממשיכה ומתארת את אהובה כמו שפגשה אותו לראשונה, על
הספסל בגינה. על הקיר ציורו מודבק מקרעים, זכרון רגע כואב שלא
יכולה לקחת בחזרה, בזכרונה הרבה דברים אבל רק אהבה אחת.
הוא מביט בה מלמטה, מקשיב לזמרתה, נזכר איך בעצם הכל קרה בורח
לצללים ומחכה לצליל נעילת חלונה, החתול עובר ליד, מילל, חוצפן,
מנסה גם הוא לספר את סיפור אהבתם. אך היא את חלונה כבר נעלה,
הוא יחכה לאור יום מתחת לביתה, ורק החתול מספר לירח איך שבר את
ליבה, איך מת הוא למענה.
ושוב עולה היום מבריק וחדש, האהוב הנבגד כבר איננו מתחת חלונה,
רק ורד בודד מונח שם על העשב הרטוב, תזכורת כואבת שם היתה
מונחת גופתו, איך שהיא התעוררה בלילה למראה אהובה מתבוסס בדם,
פתק נשאר בידו, שיר אהבה, סונטה לירח.