1. לילה תל אביבי
היה זה לילה אפל וקריר. תומר חזר ברגל מביתה של שלי, לאחר
שליווה אותה. "הלילה התל אביבי", הרהר לעצמו, "מקום כל כך
מבלבל...". הרבה הרהורים עברו בראשו על שלי שרק הערב פגש
במסיבה של חבר משותף. היא היתה חמודה ,ביישנית, מדברת עם
החברות ופולטת מבטים פה ושם. הם התחילו לדבר ליד הקערה עם
הביסלי וכבר הציעה לה ליווי לביתה. עכשיו הוא צועד בחושך התל
אביבי הבוגדני ומתחיל לפתח לשניהם עתיד משותף של לילה אחד.
הוא לא שם לב לדמות שהולכת מאחוריו, שאט אט הגבירה את צעדיה.
כשתפס בכתפו היה זה מאוחר מידי. תום לא הספיק לצרוח אפילו. לאט
לאט הרגיש איך כוח חייו הולך ואוזל.

2. בדרך לפאב
"לכל השדים והרוחות" הפטיר דאנקן בזמן שהילך ברחובות הקרירים
של תל אביב. הלילה היה ממלכתו. איש לא הכיר את הלילה כפי
שדאנקן הכיר. כל ערב היה מתחיל לצעוד את מסעו הבא, ערב ערב היה
מייחל לכך שזהו מסעו האחרון.
"צעיר, כבן עשרים, מוצק ומאושר! הייתי בטוח שיספיק לי לפחות עד
מחר." מלמל לעצמו, "אחח הצעירים של היום, רק שטויות יש להם
בראש!" עכשיו יאלץ לתור אחר קורבן חדש. "צעירים טיפשים, מתי
יבינו את העולם כבר?!" צרח דאנקן לעבר חתול רזה ופנה לעבר מרכז
העיר. קשה להיות ערפד מוצץ דם בעידן המודרני, אך עוד יותר קשה
להיות ערפד שניזון מאהבה. כזה היה דאנקן, ערפד מהסוג הנדיר
שזקוק לאהבה כדי להתקיים. נגזר עליו להתהלך בכולם ולינוק אהבה
מזוגות, משפחות וחברים. במאה השש עשרה לא הייתה זו בעיה, אך עם
הזמן החלה הבעיה של המין האנושי עם הגדרת המושג אהבה. בעבר
נכתבו שירים כואבים, מחזות מצמררים, ספרים מרגשים אך עם הופעתו
של הקולנוע. הזמן חלף ואת האדם הפסיק לעניין הסיפור אלא את
האדם מאחורי הסיפור.
"קשה כמו למצוא מחת בערמה של שחת" סינן ופנה שמאלה לעבר הרחוב
הראשי. שלט פרסומת צבעוני למשקה הבהב באופק, מרמז על הפאב
שנמצא בקרבת מקום. " שם אולי אמצא משהו" חשב. דאנקן נכנס לפאב
והתאכזב לגלות שהוא ריק מאדם מלבד בחור בגיל העשרים ששרוע
שיכור על הדלפק. "ממנו כבר לא יצא לי כלום להלילה... " מלמל
והזמין לעצמו את הבירה הסקוטית שאהב כל כך.
סקוטלנד, מקום שלא יוכל לשכוח. ימים עברו מאז שהרהר בכך
לאחרונה, או שמא שנים?
דאנקן לגם מהבירה והחל אט אט שוקע בזיכרונות.

3. סיפורו של דאנקן
"דאנקן, אחי, בוא הצטרף אלינו לשולחן!" קרא לעברו סקוט בקול
גבוה והמוני ממקום מושבו בלב המסבאה. דאנקן, אז צעיר בגיל
העשרים, שיערו הארוך והאדמוני קלוע בחלקו בצמה היורדת מאחורי
אוזנו, לבוש בחצאית סקוטית מסורתית, זיהה את חברו והתקדם לעבר
השולחן. היה זה שולחן של ידידים שגדלו יחד במרוצות השנים. היה
זה מנהג קבוע שלהם להיפגש ביום ראשון של כל תחילת חודש במסבאה
הישנה בכפר ילדותם. עם השנים גדלו הידידים ועברו לחיות את
חייהם הבוגרים. דאנקן הוא היחיד שהחליט להמשיך ולחיות בכפר
ילדותו.
בשביל דאנקן היתה זו פעם מאד מיוחדת. הוא בא לספר לידידיו על
השינוי שמתחולל בו. כל הדרך חשב על איך יספר להם על האחת שרצה.
ניקול. שמה הבריק על שפתיו ממש כפי שהשמש הבריקה על להב חרבו
האדיר. צעירה ממנו בשנה תמימה, בתו של הכומר המקומי. לא, היא
לא ידעה על הסערה הגועשת בלבו, אך מבחינתו כבר סיפר לה זאת. זה
רק עניין של זמן עד שתדע, למעשה בעודו מתיישב על הכסא שסקוט
פינה לו, תכנן איך יספר לניקול על רגשותיו כלפיה.
סקוט, נשוי כבר שנה עם עולל בביתו, צחק בקול. " אמרתי לך שזה
יגיע בסופו של דבר! זהו חסל סדר חיי הרווקות של דאנקן" אמר
בקול עליז והזמין את השולחן לסיבוב. ועוד סיבוב, ועוד סיבוב
ועוד... עד שהשולחן כולו נרדם על ידיו. לאחר שעה קלה התעורר
דאנקן ולא הבין מה הוא עושה ישן עם חבריו במקום הזה. דאנקן
שילם לבעל הפונדק וביקש כי ידאג לחבריו בזמן שהוא עוזב את
הפונדק לביתו. הרי מחר זהו יום חשוב, מחר ייגש לניקול ויגלה
בפניה את אהבתו.
ביצאו מהפונדק גילה כי לא עברה שעה קלה וכי מאוחר מאד
בלילה.בעודו צועד בשביל החשוך מבין דאנקן בדמות עטויה ברדס כהה
מתקדמת לעברו. "מי יצא בשעת לילה מאוחרת שכזו? הרי האזור מלא
שודדים" חשב לעצמו ושלח יד לחרבו. הדמות נעה בקלילות ובחינניות
שלא תאמו כל כך לדמויות אפלות טיפוסיות. "מי שם?!" אמר דאנקן
בקולו העבה והמפחיד. "זו אני, ניקול, בתו של בארטומיליו
הכומר... מי זה שם?". "ני... ני... ני קול?" גמגם דאנקן, "
מוזר לראותך בחוץ בשעה כזו, מה מעשיך?"
וכך החלו השניים לשוחח על סיבת היותה בחוץ, על סקוט, תפירה
ומתכונים לאומצה. הם סיימו את שיחתם בתצפית על הזריחה מעל האגם
הקרוב לכפר.
האהבה פרחה בין השניים. את הימים הקרובים הם העבירו בלצפות
להיות אחד עם השנייה. הימים חלפו והזוג הצעיר שמר על זוגיותו
בסוד כמוס.

4. הקללה.
הנה עבר וחלף לו חודש תמים, ממש כפי אהבתם הכנה. בכל יום פחדו
שאביה של ניקול יגלה על הרומן שהתפתח בין השניים. המאוחר לא
אחר לבוא. הכומר גילה הכל ואסר על בתו להיפגש עם דאנקן או
אפילו להחליף בינהם כתבים.
דאנקן השתולל מזעם ולא ידע איך לעכל זאת. דמו הסקוטי געש בגפו
וכל מה שרצה זה את אהובתו לצידו. הכי הוא לא הבין זה את הכומר,
מדוע שימנע מבתו אהבה ואושר שכזה?! דאנקן הבין שהתשובה טמונה
בכומר והחליט לגשת ולבקר אותו. הוא התייצב בפתח ביתו בדרישה
לדעת את הסיבה המסתתרת מאחורי ההחלטה. הכומר סרב בתוקף לשוחח
עם דאנקן. הוא טען שדאנקן לא יודע מה זאת אהבה ושלא ישתמש
במילה זו לחינם." בשבילך אהבה זה היסחפות אל תוך הזרם, אישי
הצעיר, אתם הצעירים, אין לכם שום כבוד אל מילת העוצמה הזו!"
דיבורו התקיף אך שקט של הכומר חדר עמוק אל תוך ליבו של דאנקן.
היה צדק מסוים בדבריו. "מה אתה בכלל יודע על אהבה תרח זקן?!
זמנים משתנים ואיתם גם בני האדם. אולי יש מקום לאהבה חדשה
בעולם? אהבה חופשית, חסרת גבולות וצעירה?!", "אולי," השיב
הכומר, "מה שאומר שאם תקבל הזמנה מאנט למגע חמים לא תחשוב
פעמיים. הרי האהבה היא חופשית וצעירה. איפה ביתי תהייה אז,
דאנקן?".
דאנקן עזב את ביתו של הכומר בעצבים וללא הבנה. לא, הוא לא הבין
את אמונתו של הכומר באהבה הישנה ממש כפי שלא הבין את אמונתו
העיוורת באלוהים. הוא החל ללכת כיוון גבעת הירח, כך כינו את
הגבעה הצפונית לכפר. הלילה לראשונה מזה שנים רבות לא ילך
למסבאה להפגש עם חבריו. הוא הגיע לפסגת הגבעה וצפה לעבר הירח
הגדול. הירח היה מלא מאדום, "ממש כמו ליבי" חשב לעצמו דאנקן.
הזמן חלף מבלי שישים לב ולפתע ניקול הופיעה מאחוריו. דאנקן
שיכור מעצבים לא רצה להקשיב לה. הוא היה מרוכז מידי בדברים
אחרים, בעצמו ליתר דיוק. לא עזרו תחנוניה, הוא לא הקשיב. כש
הניחה את ידה עליה דחף אותה דאנקן בעוצמה. יותר מידי בעוצמה.
"ניקול!!!" צעק בקול חזק. הוא לא הספיק לשלוח את ידו כדי לתפוס
אותה לפני שנפלה. הוא היה עסוק מידי ברחמים עצמיים וכעס על
הכומר. לרגע הוא לא חשב על ניקול ומה היא רוצה מכל ההתרחשות.
ניקול התגלגלה במורד התלול ונחבטה מאבנים ועצים. דאנקן רץ
לעברה, נזהר ככול שיכל לא לפול גם כן אך זה לא עזר, הוא מעד
ונפל גם כן והחל מתגלגל במורד. כשהגיע לתחתית הגבעה בדק שהוא
בסדר והתחיל לחפש את ניקול. הוא מצא אותה שוכבת ליד איזו אבן,
יפה כתמיד, ללא רוח חיים.
הלוויה היתה ביום הכי גשום בסקוטלנד. המונים הגיעו לחלוק כבוד
אחרון לבתו של הכומר. בארטומיליו היה שבר כלי. הוא לא ענה
למאות האנשים שבאו לנחמו. מאז ששמע על התקרית בליל אמש לא
הכניס מים או מזון לפיו. יגונו היה כבד מאד.
דאנקן הגיע לבוש שחורים, ללא חרבו כמנהג סקוטי עתיק יומין לאבל
כבד. הטקס התחיל בניהולו של בארטומיליו. בסוף הטקס, לפני שהחלו
מאות האנשים להתפזר צעק: "אתה!!! זה שנטל את חיי ביתי בשם
האהבה! זה שבא למשכני וביקש ממני את ביתי! פשוט לא יכולת
להבין..." קולו נחנק מדמעה בודדה על פניו הכחושות. "ארור תהיה.
כל ימי חייך העלובים ארור תהיה. לא תוכל לראות אור שמש, לא
תוכל להכניס מזון לפיך! תסתובב בעולם הארורים ותחפש את מה שאני
איבדתי. לא תנוח ולא תשקוט עד שתמצא! אנשים יתרחקו ממך מפני
שתיקח מהם את היקר מהם. כל מי שתתקרב אילו, תקח ממנו את
אהבתו!!! בזאת אני נשבע, דאנקן, ארור יהיה שמך לעד!!!"
הקהל היה המום למראה הכומר המתמוטט על קבר בתו היחידה. בזמן
שאנשי הכפר קופצים לעזור לכומר הזקן, דאנקן נמלט על נפשו. לאן?
הוא רק ידע שיש לו הרבה זמן להרהר בכך.







5. חזרה לפאב
"מאוחר חבר, אין לך איזה בית לחזור אליו?" זרק הברמן מעבר
לדלפק. דאנקן העיף מבט אל השעון שתקוע מעל הבאר וראה שאכן השעה
מתקרבת להיות מוקדם בבוקר, לזריחה. הוא חייב למצוא לעצמו מקום
לישון את שנת הערפד שלו, שינה שהיא בעצם יסור מתמשך. "שמור את
העודף" אמר וזרק לברמן שטר של מאתיים ש"ח. דאנקן יצא מהפאב
בקלילות האופיינית לערפד והחל לצעוד לכיוון מלון מפוברק בהמשך
הרחוב, שם יבלה את זמנו הקרוב.

למחרת, עם שקיעת החמה פקח דאנקן את עינו. הלילה הוא חייב לתפוס
משהו טוב, כבר שבוע ימים לא מילא את עצמו. הו מתחיל להרגיש
עצבני. קם, מסתכל סביב, ומחליט לבלות את הלילה הקרוב בפארק
הגדול. שם דווקא יש סיכוי מאד גדול לאהבה. דאנקן חטף את הז'קט
עור העבה שלו ויצא לדרך.
בדרך הרהר בליל אמש. עם כל לילה שעובר הוא מאמין יותר ויותר
שהכומר צדק. הימים עברו והאהבה הפכה להיות משהו מסחרי, נזיל
וחסר חשיבות. הוא נזכר בזוגות שנישאו רק בשביל לקבל אזרחות אן
בשעושנים טליווזיונים (הוא אף פעם לא הצליח להבין איך קופסא
משעשעת יותר מצייד ארנבות) שמוכרים בהם אהבה. האם זה מעיד על
סופה של האהבה? האם הילדים של היום יבחרו את בנות זוגם מחר
עפ"י כדאיות? תוכנת מחשב?
בנתיים בזמן הזה הגיע דאנקן לפארק הרחב ידיים והחל מהלך לו
השבילים הרחבים על מנת למצוא לעצמו את שאריות האהבה.

6. הזוג
שקט. לילה ושקט. הם טיילו להם בנחת בפארק הגדול. זה היה הבילוי
המועדף עליהם. לא סרט, פאב או שכיבה ללא מעש במיטה. לטייל
בפארק בלילות. אין חובה לדבר או לגעת, רק להיות אחד עם השנייה.
רק בני עשרים עם ששה חודשי זוגיות וכבר עם מנהג אחד קבוע.
ליאור ורחלי היו מאושרים בחלקם. שום דבר לא היה מיוחד בלילה
הזה ושניהם אהבו את זה. הם לא שמו לב לדמות שעוקבת אחריהם
ממרחק סביר. כמו זאב זקן, ידע דאנקן בדיוק איך יתקרב אליהם
וישאב מהם את כוח החיים שלהם.
לאט לאט קרב אליהם ובן רגע שלח יד חזקה ובעוצמה הדף את הבחורה
הצידה ואת היד השנייה שלח היישר אל לבו של הבחור. דאנקן עצם את
עינו והחל לשאוב את כוחו. הכוח החל לזרום במה שהיה פעם עורקיו
של דאנקן והחל למלא את גופו בצורה שאף פעם לא מילאה, זה הפחיד
את דאנקן. הוא לא ידע איך לעכל את העוצמה החזקה הזו. הוא ניסה
להסיט אץ ידו מליבו של הבחור, זה היה קשה אך בסופו של דבר
הצליח.  הבחור נפל על ברכיו ונשם בכבדות. הוא נשם, הם אף פעם
לא נושמים נזכר לעצמו. דאנקן העיף מבט לראות אם הבוחורה עדיין
בנמצא. היא שכבה לצד הדרך, נאנחת מכאבים ומתנענעת כאילו היא
הולכת להתיישב. דאנקן חזר לבחון את הבחור. יכול להיות שיש לו
פה עסק עם משהו אל- טבעי? לא יכול להיות, הוא היה מבחין בכך.
יש משהו מוזר בבחור הזה ומשהו אמר לדאנקן שאם ינסה לשאוב את
כוחה של הבחורה יתקל באותו משהו מוזר. "ממ.. מה עשית לרחלי?!
מי אתה?!" ניסה ליאור לצעוק. "הירגע" אמר דאנקן "הנח לי לבדוק
אם היא בסדר. האמן לי בחור צעיר, יש לי אינטרס להשאיר את שניכם
בחיים.
לאחר שווידא כי שניהם בסדר לקח אותם למקום שקט  בו יוכל לברר
מה קרה בפארק. אין כמו בית קברות בשעת לילה מאוחרת כדי לברר
מקרים כאלה. "ובכן... שמי דאנקן ומה שעשית לך בפארק היה
במכוון. אל תנסה להבין איך רק תבין שאין לי ברירה". "אתה סוג
של מפלצת, ערפד אולי?" שאל ליאור. "כן, ערפד שקולל בשאיבת אהבה
מאנשים במקום לשאוב דם" השיב דאנקן "זה בדיוק מה שניסיתי לעשות
לכם. אבל משהו השתבש, קיבלתי כמות קטלנית ממך. זו הפעם הראשונה
שאני נתקל בכזו כמות."

7. סוף
דאנקן הביט בזוג שניצב מולו. הוא לא ראה שום דבר חדש: בחור
בגובה ממוצע, שיער קצר משוך לאחור עם מעט ג'ל, לבוש בג'ינס ישן
וטי שרט של חטיבת הנחל. היא, שיערה הגלי אסוף לאחור עם גומייה,
בעלת גזרה מאד ממוצעת, לבושה גם כן בלבוש מאד צנוע. אז מה
יכולה להיות הסיבה לתופעה המוזרה? דאנקן חשב שזה נעוץ במהות
הקשר שבניהם. "אני הולך לשאול אתכם כמה שאלות אישיות, אם לא
אכפת לכם." "תשובות כנות יזכו אותנו בחיינו?" שאלה רחלי.
"המממ, כן." דאנקן חשב לפני שענה. שווה להשאיר את אלמנט
הפחד."כמה זמן אתם מכירים?", אולי הם מכירים מיום שנולדו... זה
יכול להסביר את עוצמת הקשר שבניהם, מעיין קשר של אחים. "פחות
משבעה חודשים אני חושב" אמר ליאור. "אבל מה זה קשור? אולי תגיד
לנו מה אתה מחפש. אני מוכן לעשות הכל כדי שהסיוט הזה יפסק."
אמר ליאור והושיט יד לכיוון ידה של רחלי. הפחד נראה על פניו
וידו נראתה כמחפשת נחמה. "אמרת שניסית לשאוב מאיתנו אהבה
ושמשהו השתבש ושקיבלת כמות קטלנית... למה אתה מתכוון?"." ביום
רגיל אני תופס את הזוג ותוך זמן ממש קצר אני מרוקן את שניהם.
אתכם זה לקח הרבה יותר זמן, איכות החומר היא לא משהו שאני זוכר
שקיבלתי אי פעם ושלא לדבר שנשארתם בחיים. אני חושב שיש פה את
מה שחיפשתי כל חיי." דאנקן לא האמין למה שיצא מפיו. יכול להיות
שאחרי כל כך הרבה זמן מסעו הגיע לקיצו? "אני זקוק רק לעוד
תשובה אחת... " במהירות שלא תבייש אף ערפד קפץ דאנקן על רחלי
והחזיק אותה כמו אחד שהולך לשבור את מפרקת. "לא! אל תעשה את
זה! אני מתחנן לפניך! אעשה הכל!". " הכל?! אתה מוכן למות
למענה?". "ליאור, לא... הוא רציני ליאור... אחח! ליאור אל תגיד
כן... אני רוצה שתחיה". "קח אותי. רק אל תפגע ברחלי לרעה."
ליאור הזיל דמעה ופשט את חולצתו כאחד שמבקש שתדקור אותו
בליבו.
דאנקן שחרר את רחלי. נעמד במלוא הדרו ואמר: "שנים שחיפשתי אהבה
אמיתית שתציל את המין האנושי, והנה אתם פה לפני. "היו שלום
ובבקשה מכם, הפיצו את אהבתכם בעולם". דאנקן הסב את גבו לזוג
הבוכי ופנה לעבר הזריחה אותה עתיד לראות אחרי המון שנים...