אני גר בעיר זרה,
דובר שפה שאיש אינו שומע.
לפעמים אני חושב:
הנה יש מישהו שפיענח מילה.
אך לא, רק אשליה היתה זו,
הבזק של אופטימיזם שאיננו במקומו.

אני כלוא במחשכי האגוצנטר,
נובר ומפשפש ברקבובית צוחנת,
מזמן לזמן אני נדחק אל האשנב המסורג,
לשאוף מעט אויר נקי,
ושוב חוזר אל מיטתי שבפינה,
לנשום אדו המהביל של האני.

אני יושב בתוך בועה אוסמוטית,
משגר ממנה הוראות אל היושבים סביבי,
רואה אותם אומרים דברים שאין אני יכול לשמוע,
ועיניהם בי מכהות ושפתיהם מלחשות בזעם,
ובשיפודים שבידיהם הם מנסים את הבועה לפצוע,
ורק אז אני נזעק, להם אל תוך עצמי  לקרוע צוהר.

אין לי חברים.