מי היה מאמין ששם אני אפגוש את המלאכית שלי. תמיד שמעתי
סיפורים על זוגות שהכירו דרך המחשב, אבל אף פעם לא האמנתי. מדי
פעם הייתי מדבר עם בנות, אבל זה לא היה רציני, אולי בגללי
ואולי בגללן, אבל הנה יום אחד שאני בחופשה מהצבא ואני מדבר עם
משהי, ועוד בצורה הכי טיפשית התחלתי לדבר איתה. "רוצה להשתתף
בפרוייקט החדש שלנו, אמצי לוחם", המסכנה חשבה בהתחלה שאני
רציני, ובתכלס הפרויקט הוא רעיון טוב, כיוון שאני לא יודע כמה
מכם באמת יודעים, אבל הבאסה הגדולה בלהיות לוחם היא בזה שאתה
בודד, כי מי תרצה להיות חברה של חייל שחוזר פעם בשבועים במקרה
הטוב, ועוד ליומים במקרה שלי. אולי זה לא הסיבה המלאה, אבל
לפחות זה התירוץ. אז כפי שאמרתי, התחלתי לספר לה על הפרויקט,
ולהסביר שיש המון חיילים בודדים, כמובן שחשבתי על חייל אחד
והוא אני, אבל המסכנה האמינה וחשבה שאני ממש רציני. בהתחלה די
הצחיק אותי העיניין, אבל אחרי כמה משפטים שסגרנו את הנושא,
המשכנו לדבר, ואז כמו תמיד, הגעתי לקטע שקובע עם הבן זוג רציני
או לא. "יש לך תמונה לשלוח?", תמיד בקטע הזה הבת נשברת וממציא
סיפור שיכול להיות נכון, אבל ההנחה היא שזה סתם ילד קטן, או
מישהי שעם איך שהיא נראת באמת עדיף שהיא לא תצא מהבית. "כן אני
אשלח לך", זו הייתה תשובתה, ואני הייתי די בהלם, לא ידעתי למה
לצפות, כי בדרך כלל הם לא ממש יפות התמונות או הבנות, אבל
שהגיעה התמונה אני הייתי בשוק לכמה דקות, וניסיתי לעכל את מה
שאני רואה. לרוב הבנים תמיד יש הגדרה למישהי מושלמת, תוכנות
גופניות כמובן, לבחורה המושלמת להם, אצלי זה תמיד היה שיער חום
חלק וארוך ומישהי קטנה, אף פעם לא הבנתי למה, ואת האמת קצת קשה
להסביר, אבל זה השגעון שלי, וזה מה שראיתי מולי במסך 17" ולא
ידעתי מה לעשות. כמובן שבהתחלה היה חשש שאולי זו סתם תמונה של
מישהי אחרת, אבל שהגיעה התמונה השניה ידעתי, אני חייב לעשות
הכול על מנת להשלים את המשימה והיא להפוך את המלאכית הקטנה
שדיברה איתי לבת זוגתי. המשכנו לדבר, ואני לאט לאט התאהבתי
וניסיתי לשכנע אותה להפגש או סתם לדבר בטלפון. באותו היום זה
לא עבד, אבל מאותו רגע שהכרתי אותה כול זמן פנוי שהיה לי
שהייתי בבית, ניצלתי כדי להכיר אותה עוד ועוד ולנסות לשכנע
אותה. עם הזמן שלמדתי להכיר אותה הבנתי את הסיבה למה היא חוששת
כול כך, "זה ששתי החברים הקודמים שלך היו גרועים ושהכרת אותם
פה, לא אומר שאנחנו לא מתאימים", זה פחות או יותר מה שאמרתי
לה. מסתבר שהמערכות יחסים הקודמות שלה גם התחילו דרך המחשב,
אבל לא נגמרו טוב כי היא לא אהבה את הבחורים. באותו רגע שהבנתי
את זה, הרגשתי שאין לי סיכוי ממשי, אבל ידעתי שאני חייב להמשיך
לנסות, סוף סוף היה לי דבקות במשימה שבצבא כל הזמן חיפשו, אבל
האמת שזה לא ממש הצליח. באחת השיחות היא הגיעה למסכנה שאנחנו
לא מתאימים, אבל אני ניסיתי להסביר לה שהיא טועה ואחרי יומים
בערך הצלחתי, אבל אחרי זה כבר חזרתי לצבא וכול הזמן הזה קיוותי
שהיא תרים טלפון, אפילו סתם תגיד שלום ותנתק, אבל זה לא קרה.
במהלך השבועיים האלה כל הזמן חשבתי עליה, כמה היא חמודה וכמה
אני רוצה להיות איתה או לפחות להכיר אותה יותר טוב, לשמוע את
קולה. כשחזרתי הביתה המצב היה דומה וסיפרתי לה כמה אני מת
לראות אותה, אבל היא לא התרגשה יותר מדי, מה בן אדם צריך לעשות
כדי לפגוש בחורה, אם הייתי פוגש אותה סתם ברחוב היינו מדברים
דקה, והיא הייתה מחליטה אם היא רוצה להמשיך או לא, אבל פה לוקח
לה חודש והיא לא יודעת מה היא רוצה, מה כבר יכול לקרות שכל כך
נורא. למחרת דיברנו והיא הייתה מאוד עצובה או עצבנית, עד היום
לא הבנתי, אבל השיחה לא הלכה טוב. כמובן שבסוף הצלחתי לשפר לה
את המצב רוח, אבל עדין לא היה שיפור, לא משנה מה עשיתי, כמה
רומנטי הייתי, היא עדין לא רצה שיחה בטלפון, שיחה קצרה. היא
תמיד הייתה ממציאה תירוצים למה היא לא יכולה, אבל המצב כבר
הדרדר מבחינתי אני התחלתי להרגיש כאילו אני מאוהב בה, וכל הזמן
חשבתי עליה ודימיינתי אותה, רציתי אותה פה איתי, אבל היא לא
הבינה את זה. סוף סוף חזרתי שוב הביתה וכל הזמן ציפיתי לדבר
איתה, לנסות לשכנע אותה, כל הנסיעה בדרך דימיינתי את הכן הנכסף
שלה, ולא כן בשביל להתחתן אלא כן בשביל להפגש, אך בשבילי זה
היה אותו דבר. בדרך הביתה עברתי ליד פיצוציה "טרור בקניון - 10
פצועים והרוגה אחת", שוב פעם היה פיגוע ובראש חשבתי 'כסאמק
איתם לא משנה מה נעשה, הם ימשיכו' גם קיוויתי שלא יקפיצו אותי
שוב, כי אחרי הפיגוע האחרון שהיה הקפיצו אותי לשבועיים וחצי
לג'נין, אומנם היה נחמד אבל לא להיט. המשכתי בדרכי הביתה,
נכנסתי, אמרתי שלום להורים וישר רציתי למחשב. כמו תמיד היא לא
הייתה מחוברת, אבל שלחתי לה את ההודעה הקבועה בצירוף תמונה של
פרחים, כי זה המקסימום שאני יכול. "היי ממי מקווה לראות אותך,
אני אחכה לך פה", והלכתי למטבח. במטבח ישבתי ואכלתי ארוחת בוקר
ואז פתחתי את העיתון, איך שפתחתי אותו נפלה לי הכוס, ההרוגה
בפיגוע הייתה יקירתי, אהובתי, איך שראיתי את זה ישר יצאתי
מהביתה עם הקופסת סיגריות והפלאפון והלכתי, הסתובבתי שעות ולא
ידעתי מה לעשות, הבחורה שלי, הבחורה שרציתי שתיהיה שלי, כבר
לעולם לא תוכל להיות איתי. המלאכית שלי הלכה. היום אני עדין
בוכה על זה שלא יצא לי לפגוש את היפה שלי.