לא היו לה בגדים יפים,
לא בגלל שלא היה לה כסף או משהו כזה,
היא פשוט לא ידעה מה לקנות.
לא היו לה כמעט חברים,
לא בגלל שהיא הייתה סנובית או משהו כזה,
היא פשוט לא ידעה ליצור קשרים חברתיים.
גם לא היה לה חבר,
לא שהיא הייתה בררנית או משהו כזה,
היא פשוט ישבה וחיכתה שנים שהוא יגיע.
היא כמעט לא דיברה עם אף אחד,
לא שלא היה לה מה להגיד,
פשוט לא היה לה למי.

היא לא הצליחה למצוא עבודה נורמלית,
לא בגלל שלא היו לה הכישורים המתאימים,
היה נדמה שהדבר היחידי שחסר לה, הוא מעט קסם אישי.
היא זזה לאן שהחיים דחפו אותה,
וכשלא דחפו אותה היא פשוט נשארה במקום.

היא לא הבינה מדוע היא שונה,
ועם הזמן כבר לא היה אכפת לה.
עץ האלון הזקן שעמד בחצר
היה רגיל לשמוע את תלונותיה,
ועליו נעו ברוח לאות הסכמה.
היא נהגה לשבת שעות ליד החלון בלילות,
ולהביט ככה סתם, בלבנה.
מליבה נעלמה מזמן, מה שאנשים מכנים "אמונה".

לסיפורינו אין סוף טוב,
כמו שיש לכל האגדות והמעשיות.
וכשנכבו חיה בדממה,
עץ האלון הזקן,
היה העד היחיד למותה.
עליו נשרו כאומרים-
לא היה טעם בחייה
כשם שלא היה טעם במותה.