כל החברים הקרובים שלי יושבים בבית הקברות הערבי בעיר, לחלק
מהם יש שקיות פלסטיק שקופות ביד, לחלק השני כבר קבועה במוח
שקית פלסטיק או איזה ג'וינט. אני מעופפת מעליהם, לא שהם שמו לב
אליי אבל אני שמתי לב אליהם, לכל אחד מהם. לקס פצוץ, אני אוהבת
את לקס, אני ממש מעריכה אותו - הוא האח הגדול שלי האח הגדול
והשרוט שלי. שתי החברות הכי טובות שלי יושבות על האדמה ונשענות
על קיר האבן, חולקות שקית -  טרודי שקועה בהרהורים, אולי מזילה
איזה דמעה מנצנצת. הופ שקועה עמוק בסרט והתחילה לדבר עם השקית
שלה ששינתה את פרצופה. מולם יושב שון, גם הוא מחזיק שקית. שון,
הגדול בחבורה שלנו, המנוסה, אך לעומת זאת חסר הבטחון. נקשרתי
אל שון, למרות שהיו מילים מעטות מאוד שהחלפנו, בינינו היה לי
כבוד למילים האלה.
בצד המרוחק ישב על איזה קבר החבר שלי, כבר שנה אנחנו ביחד. רק
את המחשבות שלו אני לא יכולה לקרוא. לעומת כולם הוא לא היה תחת
השפעות של משני מצב רוח (למרות שכדאי לזכור שהכל פסיכולוגי ואם
תרצו במקרה לדעת, איך משתכרים בלי להרוג את הכבד תוכלו לפניות
אליי לא כולל הקאות ושאר מניפולציות כמו לשחק בליבו של בן המין
השני). ישיבת הצוות הזו הוכנה במיוחד בשבילי. חמשת האנשים
האהובים עליי  ישבו וחשבו מה אפשר לעשות עם מות חברה, ידידה,
אחות, סבתא  או איך לעזאזל שתחליטו לקרוא לי. רוב הסיכויים שהם
עדיין שם... צריק לבדוק את זה.