המתים לא
פראיירים,
הם מתחלפים
כל הזמן,
לעולם לא
יודעים עייפות,
הלאות שייכת
למי שעודנו
כאן,
שוחה עם הזרם,
חרד מהגאות.

ג'ון לנון אמר
"דמיינו",
לזכר מתים אחרים,
בימים ההם,
בזמן אחר,
ומאז שמת,
שימו-לב,
הוא רק מוסיף
ואומר זאת
יותר ויותר.
לא נפטר עדיין
המת,
שיסכים לוותר.

הפראיירים
לא מתים,
הם מתעייפים
מהר יותר,
מלאך-המוות
רק לוקח,
את האימה מפניו
האדם מייצר,
כל-כך מסובך
להתפתח
בימים האלה,
בזמן הזה,
אבל מי שרוצה
פיקניק,
סופו שיוותר
רזה,
כאן בונים
מורשת,
פה ושם
מדמיינים,
המציאות הלא
נתלשת,
וגם פראיירים
מזדקנים.

המתים לא
פראיירים,
הם עסוקים
בלמות,
את הכאב מייצר
האדם,
וכל השאר
זה יתמות,
מי יכול לטעון
שהעולם אינו
פשוט?

הפראיירים לא
ימותו,
אך המתים
יתחלפו,
ומה שיוותר,
רק אמיתות
שהתנדפו,
מי שאידיוט
היה בחייו,
לנצח יהיה
אידיוט,
פראיירים לא
מתים
אף-פעם,
הם עסוקים
בלטעות.