"זאק, אוי כמה התגעגעתי אלייך, אתה פשוט לא יודע".
"כן, גם אני זנדרה, גם אני.. "
זאק, שחזר אל המאורה יומיים לאחר תום שנת החורף, לא שמח במיוחד
לראות את פניה היפות של זנדרה ארוסתו.
"היכן היית כל החורף, זאק?", שאלה זנדרה.
"טיילתי בעולם, ראיתי טרולים, ראיתי מכשפים ומכשפות, בני אדם
וחיות, דקרונים ושדים, אך מבני עמנו לא ראיתי אף לא אחד".
"כנפייך מרוטות ואתה קופא מקור. בוא שב, אכין לך תה ירוק".

לאחר שעה ארוכה שבה התנהל בין זנדרה לזאק דיון סוער ועצוב על
חייהם של הפיונים והפיות כיום, השמש שקעה לה בקו האופק מעבר
לים והאורות הצהבהבים והנעימים לעין נדלקו במאורה.
ידוע היה העניין שפיוני העולם הולכים ונעלמים במיליונים
האחרונים ושפעם בעשור, בחורף קר במיוחד, יוצאים הפיונים הזכרים
לחפש את בני עמם לשם התאחדות בשנית - בתחילה היו כל הפיונים
והפיות מאוחדים, גם כחולי השיער וגם הירוקים, אך יום אחד, פרץ
ויכוח בין שליט הירוקים ובין שליט הכחולים ובעקבות הוויכוח
פרצה מלחמה בין הפיונים והם התפלגו לשתי קבוצות. מסיבה זו
נאלצו זנדרה וזאק להסתיר את אהבתם. רבים מן הפיונים מתו במלחמה
ואלה שנשארו חיים הסתתרו במקומות לא ידועים.

היה לבני האדם מנהג מוזר שכזה - להתאבד. בכל פעם כשבן אדם שלח
יד בנפשו, נהרגו איתו כעונש - פיון ופיה.
זאק וזנדרה שכבו במיטתם בפינת המאורה. זאק ליטף את שיערה הירוק
של זנדרה והיא אחזה בגופו הכחול. דמעות ירדו על פניה העצובות,
ואז החלטתי אני להתאבד.