"זילוואן." זהו, עכשיו הכל כבר נגמר. לא נשאר כלום, או שבעצם
נשאר, הד שממשיך עדיין להתנגן לי בראש, "זילוואן". בשניה
הראשונה המילה רק נקלטה, כמו כל מילה אחרת, כמו "מים", כמו
"שלום", כמו "סובארו". אבל המילה הזאת החלה מיד להדהד לי בראש,
ולשאוב ממני הכל.
"זילוואן", הולך ומתגבר, משגע אותי, נהיה לי חם, אני מתחיל
להזיע ומפחד שעוצמת ההד תפוצץ לי את הראש, אבל אז הכל פתאום
נגמר ואני פוקח שוב עיניים ומוצא את עצמי שוכב, מכוסה זיעה, על
הרצפה הקשה בחדר שלי. הראש שלי מסוחרר, אפילו כשהוא מונח על
הרצפה והכל כל כך מעורפל מסביבי.
אני עוצם שוב את העיניים ומנסה לסדר קצת את הראש.
"זילוואן", המילה עדיין מסתובבת לי שמה, כבר לא מכאיבה, אבל
שומרת על נוכחות.
הרצפה הקרה נעימה לי, מרגיעה אותי קצת, אז אני נשאר לשכב. עוד
קצת, עוד חמש דקות אמא, הרי אין ממש מה למהר לקום, מבחינתי
אפשר להישאר לשכב ככה לנצח.
מה לנצח? להישאר ככה ולחשוב כל הזמן על מה שהיה לי, מה שהיה
ולא יהיה יותר? היא לקחה לי את הכח! איזה דכאון, לא יכלה כבר
לגמור אותי וזהו? נבלה, השאירה אותי עם הזיכרון של הכוח
והידיעה שהוא לא יוכל לחזור.
אני פוקח שוב עיניים ומסתכל סביבי, מנסה להתפקס על משהו. לאט
לאט, החדר חוזר לקבל צורה. על הכוננית לידי אני כבר יכול לראות
את הספרים מסודרים. אני מצליח אפילו לקרוא את השמות שלהם,
למרות שזאת לא חוכמה גדולה , כי הם שלי...
ומזה שם, בין "החפרפרת" של לה קארה לבין "ספר הגולגלות" של
סילברברג? צנצנת זכוכית קטנה, מלאה בצמר גפן. אבל לא רק צמר
גפן, בפנים נמצא הכדור שקורווין נתן לי. הכדור של קורווין ,
כדור נגד זכרון. לא יאמן! הטיפש הזה צדק, בכל זאת הגיע היום
שבו אני צריך להשתמש בכדור. צריך להשתמש? בטוח?
כן, זה או הכדור או להתאבד, ככה כמו שאני, עם הזיכרון, אני לא
נשאר.
אני שולח יד, לוקח את הצנצנת ומחטט בצמר גפן שבתוכה. הנה הוא,
הכדור של קורווין, אדום, שקוף, כדור מכוכב אחר.
אז אני בולע אותו. ככה, עדיין בשכיבה, בלי מים, נראה כמה זמן
יקח לו להשפיע.

אני לא נבלה. כשאני עשיתי את זה לקורווין, לא השארתי אותו
בחיים. ידעתי שהוא לא ירצה להמשיך לחיות אחרי שאיבד את הכח. גם
הוא נפל מולי על הרצפה, שניה אחרי שאמרתי את שמו, "קורווין",
כי זה בעצם כל הקטע, להגיד את השם, השם המיוחד, שם הקסם שאתה
בוחר לעצמך, השם שנותן לך את הכח.
אבל קורווין היה טיפש. הרי רק טיפש יכתוב את שם הקסם שלו
באיזשהו מקום, בתור הסיסמא של הדואר האלקטרוני שלו לדוגמא.
ועוד איזה שם הוא בחר לעצמו, אני, את "אמבר" של זילאזני, יכול
לדקלם מהסוף להתחלה.
לגמרי במקרה עליתי על זה שיש לו את הכח. עקבתי אחריו במשך שלשה
חודשים וגיליתי שמקור הכח הוא בשם. הצלחתי להציץ פעם, כשכתב את
הסיסמא שלו במחשב שלו וכעבור שעה הכח כבר היה אצלי, כי כשאתה
אומר לבעל הכוח את שמו, הכח עובר אליך ותופס צורה בשם, שעולה
לך בראש באותו רגע.
התת מודע שלי היה עסוק, משום מה, באותו רגע של ניצחון, במשחק
מחשב ישן בשם "וויזארדרי". היה שם קסם רב עוצמה, שתוצאותיו
לעולם לא היו ידועות מראש, ההמלצה הייתה להשתמש בו רק כשבאמת
כבר אין ברירה, כי ממש לא ניתן לחזות את התוצאות שלו. הקסם
נקרא "זילוואן" וככה קיבלתי את שם הקסם שלי.
רגע לפני שגאלתי את קורווין מיסוריו , הוא הושיט את ידו לעברי
והניח בידי כדור קטן בצבע אדום שקוף.
"קח. מתנה, עבור זה שלא תשאיר אותי חי." כשראה את המבט המבולבל
שלי הוסיף, "יום אחד גם ממך יקחו את הכח, ואם תרצה להמשיך בכל
זאת לחיות, תבלע את הכדור הזה והוא ישכיח ממך את כל העסק של
הכח."
"יגרום לי למעין זיכרון סלקטיבי?" שאלתי.
"בדיוק ! כל הזיכרונות של הכח פשוט ימחקו ותוכל להמשיך לחיות
את חייך כמו כל אדם, בלי הידיעה של מה שהיה ואיננו עוד".

החיים עם הכח היו חיים אחרים לגמרי, אי אפשר לתאר את זה בכלל.
הדברים שיכולתי לעשות...
כשיש לך את הכח, אתה יכול להשיג הכל. העניין הוא, שזה יכל
להמשך עוד הרבה זמן, רק שהנבלה ההיא באה והרסה הכל, נו, איך
קוראים לה? וואו! ברח לי השם, הכדור כבר מתחיל לעבוד! טוב, זה
כבר לא משנה, כבר לא קוראים לה ככה יותר בכל אופן. עכשיו יש לה
שם חדש, שם מיוחד, שם שנותן לה את הכח, הכח שהיה פעם שלי.
נבלה! איך עלית עלי? איך? לא הייתי טיפש כמו קורוין, לא כתבתי
את שמי בשום מקום. מה, דיברתי מתוך שינה? בשביל זה בכלל התקרבת
אלי, הא? רק בשביל לזכות בכח. ואני כבר חשבתי שהיתה שם אהבה.
טוב, אמרו לי כבר לא פעם, שכל הבנות זונות, רק שאני לא מקשיב,
אני תמיד סומך על אנשים. אבל אל תדאגי נבלה יקרה, גם יומך
יגיע, אף אחד לא שומר על הכח לנצח. יום אחד גם את תמצאי את
עצמך מוטלת על הרצפה, עם תחושת האובדן הכי גדולה שיכולה
להיות.

אז איפה היינו? ואיפה את בכלל עכשיו? יש לך את זה, נו, כח, זאת
אומרת, כן. וואו, זה היה קשה להגיד. הראש שלי קצת מרגיש מוזר
לי שם למעלה בתוכו, אני לא כל כך מצליח להתרכז במחשבות שלי.
כדור רציני הא, אה, קורנפילד? לא, איזה קורנפילד? קורווין,
קורווין. מדהים, זה ממש פועל!
למה בעצם לא השתמשת בכדור בעצמך? יכולת להמשיך לחיות, לא הייתי
הורג אותך אם היית מבקש. מוזר, לא חשבתי על זה אף פעם. בכזו
קלות אני סומך עליך, קורוין?  

אני קם לאט, הראש מסוחרר, אבל אני מצליח להעמד. נחזיק ככה כמה
דקות ואז נצא החוצה לראות את העולם מחדש, בעיניים של בן אדם
רגיל, שאין לו את הכח.
הכח! מה בכלל היה בכח הזה? מה הוא עשה? כל הקטע בכח, זה שאתה
יכול, אה, הכח זה הכל, כל דבר אפשרי. לדוגמא, אם אתה רוצה
משהו, אז, אה, לא, בוא נגיד שאתה הולך רגע ברחוב, רגע, הנה,
הנה, עובר מולך מישהו רגיל, איש גדול כזה, איך זה נקרא? סבא!
סבא עם מקל כזה, שעוזר לו ללכת. אז, הנה אני מחוץ לבית ואין פה
אף סבא! מה אני עושה עכשיו? הנה איש!
"שלום איש נחמד!" , למה לא עונה? מה, לא מבין? "היי אל תלך
רחוק!", אני צריך פיפי, איפה פיפי?
"אמא! לקחו לי, לקחו לי, איפה זה? קורווין!!!"  

למה? זה על הרצפה, אנשים מסתכלים, עומדים ושוכב, אבל אין מיטה.
היה לי, נבלה, לא רוצה, לא, די, הצילו. קורווין!!!

קורווין.
אמא, אמא, אדה, גו, ארגם.
זילוואן.
זילוואן? באדה? גו גו!
קורוווווווווין!!!!