אני חולם על יצירה. על עשייה.
אני חולם על מימוש פוטנציאל שאני רוצה להאמין שקיים בי. שאני
חייב להאמין שקיים בי.
יש לי כל כך הרבה תחומי עניין. לפעמים אני חושב שהחיים האלה,
שאומרים שיש רק פעם אחת,     לא יספיקו. זה מתסכל.
כיצד הייתי רוצה למצות את חיי?
לכתוב ולביים סרט אחד, איכותי, מסעיר ומנפץ מוסכמות שייזכר
לעד.
לכתוב ולפרסם רק ספר אחד שיעורר בקורא פרץ אדיר של רגשות
שישפיעו באופן חזק וכואב ויעשו אותו אדם טוב יותר.
לצייר להציג ציור יחיד ומיוחד שיהווה אור לאמנות המודרנית
וייקח את דמיונו של המסתכל לעולמות רחוקים שישאירו במוחו
זיכרון מתוק.
הכי חשוב. לחיות את חיי כאדם טוב וישר.
לתת יותר משאוכל לקבל. לאהוב ולהיות נאהב.
ובאותה קטגוריה של "הכי חשוב" לעשות ילדים.
הרי תמיד חשבתי שילדים הם היצירה הגדולה ביותר.
לא משנה מאיזה כיוון תחשבו על זה תמיד תגיעו למסקנה הזאת.
ילדים הם היצירה הגדולה ביותר. היצירה של חיינו.
מזה נובע שכל אחד שעושה ילד הוא יוצר, כלומר כמעט כל אחד בעולם
הזה הוא יוצר. בהחלט. אך היצירה הזאת לא מסתיימת בבית החולים.
בית החולים הוא רק נקודת השיא של היצירה.
אתם זוכרים שלמדנו בתיכון, בשיעורי ספרות, על הרומן? שם לימדו
אותנו שלכל סיפור יש נקודת מפנה - שיא מסוים. לאחר מכן פני
הדברים משתנים. אז ככה זה.
יצירה שנפתחת בשני גופות שמתאחדים באהבה.
נקודת השיא היא הלידה.
החלק החשוב בא אחר כך.
מה שאתה מחדיר ליצירה הזאת עד שהיא נהפכת בוגרת ומושלמת זה מה
שבאמת הכי חשוב.
חינוך ואהבה.
בעיקר אהבה.