היום אני כבר יותר חכם. פיקח לא ממש, כי החלצות מצרות אינה
הספציאליטה שלי, אבל בהמנעות אין לי ספק שהשתפרתי. ולגבי מה
שהיה אז - לא יודע. כמו כל יהודי, גם אני מתיימר וטוען שהזיהוי
האנושי שלי טוב, ומספיקים לי חילופי משפטים בודדים בכדי להבין
מי הפרסונה שמולי. מצויד באמונה הבסיסית הזו, לא פעם התעוורתי
בכוונה.

את השותף האופציונלי הראשון, עם הדירה המעופשת, פסלתי כי במגנט
על המקרר לא היתה הפיצה הנכונה. אחד האנשים הנבונים ביותר
שפגשתי (סמי מהמוסך) תמיד אמר שלצד האימרה "אמור לי מי חבריך
וגו'", צריך להוסיף גם את הפן הקולינרי. אף אחד עם עניבה עוד
לא ביקש ממני להעביר לו את המלח בחומוס של מנשה, זה שסוגר כל
יום בשתיים כי מחסלים לו את כל הכמות. מאידך, כמה פועלים באמת
מסוגלים להסביר את ההבדל בין מרלו לקברנה סוביניון?
בדירה השנייה שבדקתי היתה שותפה. ואני, שרוצה להרגיש חופשי
לשים את הרגליים המטונפות שלי על הספות, הערכתי שהשידוך ביננו
לא יאריך ימים. קיפול הסמרטוט ליד הכיור (והפח שלא היה
מתחתיו), שכנע אותי סופית. וחוץ מזה, היה לה ריח רע מהפה.
בדרך חזרה עברתי ליד בית החולים, אבל מראש סימנתי את האיזור
כמרוחק מידי. לא בשל העדר מגניבות או סוג אוכלוסיה, אלא פשוט
כי רציתי להיות בלב של האמצע - בטבור הכרך הגדול. בדרך
לאינטרקום נתקלתי בשני קרטונים, תפוח עץ מרקיב וחתול, ועשיתי
איגוף מזהיר לענן עשן שאפף את השכן המיוזע מלמטה. הדלת אומנם
נפתחה, אבל בחריקה, והקרמיקה לא הודבקה ישר.

מבט ארוך במיוחד בשעון שכנע שבאמת חושך, אבל בלוח המודעות
האורבני (פח למחזור בקבוקי פלסטיק) נוסחה מודעה כל כך מרשימה,
עד שהדחיקה את הייאוש והמיאוס. שעתיים לאחר מכן, המסחרית של
ירון (מהצבא, עם החברה העקומה) כבר הדרדרה, עמוסה ברוב רכושי
הדל, לדירה ב-23 א'.
החניה, השקט ובעיקר הפלייסטיישן גברו על הכל. שני שותפיי
הקפידו לא לשתות את הפאנטה שלי, ושחזרתי משבועיים מילואים
גיליתי להנאתי שהעציץ לא גווע בצמא. אפילו לא התמסטלו
בנוכחותי.
אבל, כמו האנשים שנותנים לך במתנה יחידת נופש, ורק בסוף, אחרי
ששרפת עשר סיגריות ושלוש שעות, מגלים לך שלמעשה זכית בשקל
עשרים, היה טבעי שההרמוניה תסדק לאיטה. הויכוחים על הארנונה
החלו להתארך, ואת מכונת הכביסה שקלקלו לי תקנתי בעצמי (בלי
לבקש מברג מאף אחד). הקול הפנימי, זה שמתוערר בעיקר כשמדובר
בנשים, ניער את האבק ובעקשנות אך בבוטות רמז לי לעזוב. נאמן
לדרכי, נשארתי.

כעבור שמונה חודשים חגי יצא מהשיקום באיכילוב, ואני ממעשיהו.
התרגלתי לדירות חדר.