שיניה הצהבהבות
מכרסמות בבשרה,
עיניה נישאות
במבט תפל אל אל.
מותחת חלציה
ומזקפת גבה,
שדיה חותכים
שלוות עולם.
דלתות שפתיה
נפתחות לכדי חריץ,
הבל חמצמץ

חומק מבין שפתיה המלאות, האדומות, העגולות, הבשרניות, שאין אדם
שלא היה רוצה לטעום את טעמן, לחוש את רכותן על שפתיו, או אולי
גם על כל איבר אחר בגופו, בעיקר אחד מסוים, לחוש את אותו ההבל
נמתח על פניו, משאיר בו את חותמו; ממשיך ההבל לרדת לחזה, גם שם
משאיר חותמתו; משם לבטן ולמותניים ומשם- תורך שלך להותיר את
חותמתך השקופה על זוית פיה שכמו צועניה זקנה באמצע נובמבר
קופאת לה מקור בפתחו של בית, מבקשת להיכנס בו וממש ברגע ש

היא, האישה, הביטה.
מבטה החסיר פעימה בליבי.
נדמה היה שחייכה.