"אותנו בטוח היו הורגים"
כבר כמה פעמים בעבר הרחוק שהיא אמרה לי את זה... ההכרות איתה
הייתה בדיוק אחרי שהיא אז חזרה מפולין, ככה שזה היה עוד טרי.
למרות שלפי מה שאני רואה כאן עכשיו, טריות זה דבר יחסי כי
הטריות כאן קיימת כבר יותר משישים שנים...

"אני ואת, לא היינו שורדות..."
יותר מפעם אחת קרה שהיא אמרה את זה. לא הבנתי אף פעם באמת למה
היא מתכוונת. חשבתי שהיא מדברת על כל הדור שלנו, על כל הפינוק
המטורף הזה, על העשר פעמים ביום שאתה אומר לעצמך שאתה רוצה
למות, על חוסר ההתמודדות עם כל מה שפשוט כל כך ביחס לחיים.
וכששאלתי על כל אלה והיא ענתה שבכלל לא הבנתי את הכוונה, היא
הוסיפה והסבירה שרק כשאהיה שם, אני אבין. אולי אחשוב על זה
לפני אבל רק שם באמת אפשר להבין.
לאחר נסיונות שכנוע כושלים, התיאשות והבנה שרק כשמגיעים "לשם"
מבינים זה נטש את מאגר זכרונותי הדלים.

עכשיו כשאני "שם" מה שבעצם הפך ל"כאן", מסתובבת בביתנים,
במחנה, במדינה האפורה הזאת שפתאום "אפור" מקבל אצלי משמעות
שלילית בגללה. עכשיו אני מבינה, שאת המלחמה ההיא, אני והיא לא
היינו שורדות. תעשיית המוות הזאת התקיימה בשביל להשמיד אותי
ואותה ראשונות בפרמידת המוות.

ובהתחלה לא הבנתי, גם כאן, על מה היא דיברה.
מסתובבת במאיידנק. מנסה לאסוף כמה שיותר מידע, פנים, שמות,
סיפורים... אוספת מנעליים, קירות, שביל, עץ וחלונות שמשקיפים
על מחר ללא בוקר.
דווקא בביתן הזה. בביתן הכי פחות מזעזע, בביתן שכולו עובדות
יבשות, בביתן שכולו ספר היסטוריה בהגדלה של כתב ותמונות,
הבנתי.
תמיד מחפשים את הדרך המיוחדת בה נקבל את הדברים. את האוטנטיות,
ובסוף דווקא אותה עובדה יבשה עושה את כל ההבדל. אותה עובדה
שיכולתי למצוא גם בבית ומצאתי. אבל מבינה רק כאן.

יש טלאי ליהודי, יש טלאי לאסיר פוליטי, יש טלאי לצוענים, יש
טלאי עדי יהוה, יש טלאי להומוסקסואלים (או כל מה שנראה
סוטה)...
הרבה טלאים לכל כך הרבה "סוגים" של אנשים. כל כך הרבה טלאים
שסימנו אנשים שחיים את המוות. כל כך הרבה ואין טלאי בשבילי.
אין טלאי ל"סוטה יהודי".
למי שעונה להגדרה הזאת, אין אפילו את הפרווילגיה לחיות את
המוות.
הוא מת.

הבנתי.