קולה הדהד לאורך תעלות אוזניי.
"לסיפור יש משפט פתיחה מבטיח," היא לחשה, ויכולתי להרגיש את
חום האוויר יוצא מריאותיה מלטף את עורפי. "אל תפסיק עכשיו,"
היא אמרה לי, "תזרום אתו. אתה בטח סקרן כמוני לגלות לאן הוא
ייקח אותך בסופו של דבר. אסור לך להילחץ אם הפואנטה לא ברורה
ומוכנה מראש."

המילים שהיא אמרה - זו לא המצאה שלה. בעצמי סיפרתי לה שאני אף
פעם לא ממש יודע איך יסתיים סיפור חדש שאני כותב. קצת כמו
האנשים שנכנסים למכונית ופשוט נוסעים בלי לדעת לאן, ככה אני
אוהב לתפוס מרחק ולחכות. לראות איזו מחשבה חדשה תעלה לי ביום
שלמחרת. כותב פיסקה אחת או שתיים, אבל יותר מזה אני לא יודע.

היא חיבקה אותי מאחור, שזו תנוחה מאוד לא נוחה מהזווית שלה.
השעה היתה אחרי אחת בלילה ועיניה עקבו אחרי המילים שהופיעו על
המסך. נכתבות אחת אחרי השניה, אות אחרי אות. משענת הכסא חצצה
בינינו וידיות המתכת לחצו לה על החזה. מן הסתם היא סבלה, אך
סבלה הודחק ביודעין בשקט רועם. איך שהיא מתה על מוטיבים כאלה.
בשקט רועם - היא צחקה בהנאה. למען היצירה הקורמת עור וגידים
לנגד עיניה המשתאות.

אחרי שהיא הלכה לישון נתקעתי שעתיים על הפואנטה. שתיתי את הקפה
שהכינה לי. טעמו מתוק מר. כמו החיים, חשבתי. קצת מזה וקצת מזה.
ידעתי כיצד כל הקשת אות על המקלדת מרטיטה את ליבה. איך כל משפט
שהושלם על גבי המסך סיפק לה חמצן. ידעתי את כל אלה והידיעה הזו
צרבה בתוכי כמו אלף פרידות.

היא דרשה שאגמור את הסיפור. "עם משפט פתיחה שכזה," קבעה, "אתה
חייב להמשיך עד הסוף." היא גם התעקשה שאעיר אותה כשאסיים ושיחד
נבחר לו שם. שם ראוי. או לפחות כשאשלים פיסקה או סתם תיאור
נדוש של גשם שיורד בחוזקה, מפיק קולות נפץ על גג ביתנו. אם
תסכיתו, אולי תשמעו אותו כעת גם אתם.

כבר היו לי בידיים פסקאות פתיחה גמורות פחות או יותר, וגם
רעיון כללי שאותו שמרתי מפניה בסוד, אבל התקשיתי להחליט כיצד
אני גומר את זה. לא את הסיפור. את הזוגיות הזו. עייפתי, אני
מודה. מחר בבוקר, שישי, אציע לה שהיא תישאר בדירה ואני אעזוב.
זה המינימום שאני יכול לעשות למענה. עכשיו אני רק צריך להעיר
אותה מהשינה כמו שביקשה. להקריא לה את סוף הסיפור. היא בטח
תמות על תיאור הגשם על גג ביתנו.