יש ימים משונים שבהם אני עומד על צלע של הר ומביט לכיוון הים
הכחול שנפרס במרחק. היום הזה מגיע מידי פעם.

אני לא יודע למה אבל יש לי איזה קטע עם הים.
אני מאוהב בו. אני מאוהב בו מלמעלה ומלמטה אני מאוהב בו
מהצדדים.
אני אוהב את הריח שלא ואת הצבע שלו.

אני אוהב אותו ביום בשעה שהשמש במרכז השמים והוא בוהק בכחול
החזק ביותר שרק יכול להיות. אני מביט בו ורואה את הגלים שלו
מלטפים ברכות את גרגרי החול שעל החוף, משחקים אתם, רודפים
אחריהם ואז משחררים אותם שימתינו לגל הבא.
אני אוהב לשמוע את הגלים המתנפצים אחד אחרי השני, אחד בתוך
השני במן חיבוק מפלצתי שממנו הם לא ישתחררו לעולם. כאילו הם
רבים על המקום שבו הם עומדים אחד אם השני, צועקים, שואגים אחד
על השני. ``אני יותר גבוה אני יותר לבן`` לוחשים לכיווני.
אני אוהב את הים בשעת השקיעה כאשר השמש מלטפת את הגלים
האחרונים ומשאירה אליהם פס אחרון של אור. בשעה הזאת כל העולם
נעלם והופך למקום חדש. הגלים מגבירים את עוצמת הרעש שלהם, ואת
הקצף הלבן שלהם.

אני יורד מהצוק הגבוה ביותר שעומד מעל הים. זה צוק עם גאווה.
שיניים חדות יוצאות ממנו כלפי הים מחייכות לים בחיוך לעגני
אומרות לו שרק ינסה לנצח את הצוק. וגל אחרי גל מנסים לחתוך את
השיניים האלו והן נשארות במקומן.
שביל צר בין שיחים עם מעט עלים מתרחב בזמן שאני מתקרב אל המים
החשוכים המלטפים את החוף הענק שמולי. גבעות קטנות של חול
נערמות מולי בזמן שאני מתקדם אל המים.
אני חותך אותם באיטיות צעד אחרי צעד משאיר סימנים בחול הלבן של
רגל יחפה ועוד רגל שניה יחפה. הסימנים הנם כמעט במרחקים קבועים
משנים את השביל הלבן שדרכו אני עובר.
הירידה איטית ונמשכת לאורך זמן לא ידוע, הגלים קוראים לי
בקולותיהם ומתנפצים על החוף ביחד אם שריקה חלשה של רוח אשר
מבדרת את שערי.

אני נעצר לשמע רחש לא מוכר משהו מפסיק את הרגע הקסום. משהו
חותך אותו ומעיר אותי מחלומי אשר בו אני שקוע בזמן הליכתי על
החול.
אני מסובב את ראשי ורואה נערה עומדת על שביל לא הרחק ממני
מביטה בים באותו מבט אוהב שבו משתמש אני.
אני מתקדם באיטיות לכיוונה כדי לא לשבור את הקסם אשר אוחז בה.
המיית הגלים משקיטה את צעדי עד אשר הם כלל לא נשמעים ואני נעמד
לידה קצת מאחוריה. היא לא נעה הנערה שערה ארוך גם כן נע ונד
בעזרת הרוח הקיצית מלטף אותה. עיניה שקועות בים מביטות בגלים
ועוקבות ממרחק גל אחרי גל עד רגע הניפוץ ואז מוצאות לעצמן גל
נוסף להביט בו.

אני עוזב אותה במבטי ושולח את עיני להביט בגלים גם כן. המרחק
בינינו אינו עולה על מטר אולם היא כלל אינה רואה אותי. ואני גם
אני כבר לא רואה אותה אלא את הגלים על החוף.

לאחר זמן קצר אני חוזר לעצמי ומחפש אותה במבטי אולם שם לב כי
רק אני עומד על השביל הרך. אני נאנח קלות ומתחיל להתקדם לכיוון
הרכב כאשר אני מבחין בכתם שחור במרחק קצר ממני על השביל. אני
מתקרב וראה את הנערה יושבת על השביל בין השיחים בוכה.
אני מתיישב ליד שותק מבלי לעשות דבר, דמעות של אשמה מסתורית
עולת גם בעיני ואני מצטרף אליה בבכיה.
היא מרימה את ראשה וכאלו רואה אותי בפעם הראשונה. עיניה
הדומעות מביטות בעיני שואלות.
עיני מביטות בשלה ספק עונות ספק שואלות גם כן.
היא לוחשת ``הוא כל כך יפה`` ואני מהנהן לכיוונה עדיין לא
מסוגל לומר דבר.
``הגלים..`` יוצאת לחישה בין מפי . והיא מחייכת מרימה את ידה
ומנגבת את עיניה.

אני מתרומם מהחול ושולח יד לעזור לה לקום. היא מתרוממת אחרי,
מבטה נשלח במהירות אל הים שמאחורינו.
``בואי`` אני אומר ומתחיל לעלות למעלה לצוק.
אנחנו עולים בשתיקה בשביל משאירים עקבות רכים בחול.
אני נעצר כאשר אני מגיע לקצה הצוק אם השיניים המחייכות. ומביט
למים, שומע אותה נושמת מאחורי נשימות מהירות בגלל המראה שנגלה
לנו.

הים נחתך במרחק קצר מאתנו בגלל החושך אולם אנו רואים מידי פעם
כתמים לבנים נשברים בתוכו.
שריקת הרוח מתחזקת שערי מתורמם וחולצתי נדבקת לגופי. אני
מסתובב לכיוונה והיא כבר לא שם.

עיני מחפשות אותה אולם בת הים הקטנה שלי הייתה ואינה.
מבט מהיר למים ואני רואה צל של סנפיר מנפנף מלמטה לכיווני
לשלום.

אני אוהב את הים.
אני אוהב את ריח המלח.
אני אוהב את המיית הגלים.
אני אוהב את החול המלטף את כף הרגל.
ומהיום אני אוהב גם את בת הים הקטנה שלי.