לפעמים זה מגיע כאשר היום מתחיל בשעה מאוחרת אבל ידוע לי שהוא
ייגמר בצורה הכי לא צפויה שיכולה להיות.

היום הזה התחיל אצלי ב10 בבוקר ושלא תחשבו שאני עצלן או שאני
לא עובד, הפוך, אני עובד בלילות ובימים אבל היום הזה הוא יום
של לימודים.
יומיים בשבוע אני לומד באוניברסיטה.
אמרו לי שכדי לי ללמוד מדעי המחשב זה הוא מקצוע עם עתיד, מקצוע
שתמיד יהיה לי מה לעשות בו.
ואילו אני שהעתיד עוד פרוס לפני ועדיין לא התחיל את החיים יושב
על שעורי הבית שנתן לי המנחה שלי באוניברסיטה.

אז היום הזה מתחיל בזה שאני מתעורר בשעה 10 לאחר יומיים שבכלל
כמעט ולא ישנתי, עבודה מצד אחד חברים מצד שני ואפילו את המשפחה
צריך לראות מידי פעם.
לא שזה משנה הרבה הרי גם כאשר רואים אותם אז לא מדברים או משהו
דומה אלא מקשיבים לאייך זה מהטלוויזיה זוכה בעוד 64000 שקלים
חדשים שאני יודע שבמשך שנתיים בעובדה שלי אין לי אפשרות
להרוויח אותם.
לאחר מכן הולכים לישון רוב בני הבית כאשר במקום לראות את
הטלוויזיה בסלון כמו לפני כמה דקות כל אחד פותח את אותה
הטלוויזיה אצלו בחדר וממשיך לראות את אותה התוכנית שבגללה
ישבנו ביחד עד אותו הרגע.

אז נחזור שוב לרגע שבו אני מתעורר ב10 בבוקר ויש לי תחושה
מוזרה כזאת שאומרת לי שהייתי צריך לקום מצד אחד יותר מוקדם
ואילו מהצד השני שבכלל עדיף לי להמשיך לישון.
אני לוקח את הזמן ומחליט ולהמשיך לשכב במיטה עוד כמה דקות
בשביל להחליט אם הייתי צריך לקום או שעדיף להמשיך ולשכב במיטה.
יש תמיד במצבים כאילו תחושה כאילו לא רק הראש שלי לא מחליט אלא
שכל הגוף מבצע מרידה כללית. השרירים אינם רוצים להימתח
והאצבעות ברגלים מסרבות להתיישר כלפי חוץ.
הגב בקושי מתרומם בשביל שאני אוכל להסתובב לצד השני ולראות על
השעון המעורר מה השעה.

לא עובר הרבה זמן לפחות מצדו של הגוף שלי שמתעקש שהוא מעדיף
להישאר במיטה ולא יעזרו כל השכנועים שאני אנסה להעביר לו
בטלפתיה או דרך גלי מוח שלמרות שרק התעורר כרגע הוא עדיין
עייף.
אני מביט בשעון ורואה שהזמן ממשיך בשלו, אינו מוכן לזוז בצורה
יותר איטית ושהשעה על המעורר כבר 10 וחצי. אני מושך את עצמי
בכוח מחוץ לשמיכה העבה שלמרות שיש בחדר 30 מעלות עם או בלי הצל
אני עדיין מתעצל בשביל להחליף אותה אם השמיכה הדקה של הקיץ.

השרירים שלי נאנקים וחורקים ומשדרים למוח שלי את אי הסכמתם
להתרוממות מעל המיטה, אני סוחב את עצמי לכיוון המקלחת בשביל
לרענן את המוח שעדיין מתוסכל מכך שהוא החליט לקום מהמיטה
הנוחה..
המים מעברים לי בגוף תחושה חדשה של חיות ומעוררים לי את
השרירים והמוח במהירות מדהימה. האדים במקלחת מתנפנפים ברוח
כאשר אני מתנגב מול חלון פתוח לרווחה שכל עובר אורך שירצה
להביט בי יעשה זאת בלי מאמץ מיותר.

אני הולך לכיוון חדר השינה ורואה את המיטה המבולגנת שרק יצאתי
ממנה לפני דקות אחדות וחושב אם שווה לחזור אליה לעוד זמן קצר
של מנוחה מהמנוחה שהייתה לי קודם.

לא עוברות שתי דקות וכאילו מעורבת כאן איזו שהיא מצלמה שמודיע
לכל העולם שהתעוררתי מתחילים טלפונים להציף את הבית.
ההורים מתקשרים לומר בוקר טוב ורק רציתי לדעת מה שלומך. החברים
שואלים מה אם סוף השבוע ואם הולכים לים.
ואפילו טעות בטלפון מפריע לי בזמן שאני מתבונן במקרר ריק למחצה
שלא מושך בשום צורה את הקיבה הרעבה שלי.

תוך שתיים שלוש דקות אני חש איך חביתה יורדת לי במורד הגרון
ונעלמת בין מיצי האיכול. המוח שלי יודע שזהו זה הקש האחרון
ואני כבר לא אחזור למיטה הרכה והנטושה שהשארתי מאחורי.
אני חש איך הוא מתחיל להניע את הגלגלים הקטנים שבתוכו ומנסה
להגיע לאיזו מסקנה הגיונית לסיבה שהוא החליט רק זמן קצר קודם
לצאת מהמיטה. לאחר סבב מחשבות שלא ברור לי מהיכן הוא הגיע הוא
מצליח להגיע למסקנה שצריך להכין עבודה לאוניברסיטה ולכן הוא
ער.

אני זועק לכיוון שרירי הרגלים ומתרומם מהשולחן בכבדות של אדם
שרק סיים את הארוחה הגדולה ביותר בחייו ומוצא שאני לא בטוח לאן
אני צריך ללכת. הידיים שלי תומכות בגופי על מנת שלא יתרסק על
הרצפה משום שהשרירים ברגלים עדיין מסרבים לפקודותיי המתחשבות
משהו.
העיניים שלי שסורקות את החדר מביטות על המקרר ורואות פתק לבן
צמוד בעזרת זוג מגנטיים שנלקחו פעם ממסעדה סינית ישנה שלא
חשבנו אי פעם לחזור אליה, אבל אם נותנים אני לוקח.
העיניים שלי שמתמקדות בדף רואות שרשום שם משהו בכתב יד לא ברור
ומנסות לפענח בדיוק מה הוא הדבר הרשום. שניות אחדות עוברות
ואני מבין שזהו הכתב יד שלי דבר שאינו עוזר רבות בפענוח הרשום
אך מסב לי איזה שהוא עונג לא מובן.

אני מזהה שם מספר טלפון ושם של משהי שכנראה נפגשתי אתה אתמול
בערב. אני מנסה לשכנע את המוח שלי לסובב את הגלגלים קצת יותר
מהר על מנת שאוכל להיזכר מהיכן הגיע הדף למקרר אך המוח שלי
נשאר עקשן כהרגלו בזמן האחרון ורק מזכיר לי כמה המיטה הייתה
נוחה מקודם.
הוא מוכן להיכנע לאחר מסע ומתן ארוך ומתיש שבו הוא מזכיר לי את
רונית הילדה מהעבודה שלי. אני לא יודע אם היא ילדה או לא לפחות
ברגע זה המוח שלי אינו מוכן לפרט לי ביתר פרוט את הנושא הזה
אבל אני זוכר שכאשר הבטתי בה בפעם הראשונה אמרתי לעצמי שאני לא
נותן לה יותר מ16 וגם זה בקושי.
מה שהראה לי כמה אני טועה כאשר התברר לי שהיא די קרובה לגילי
ושהיא עברה כבר את 20.
אני מסובב את הראש ומגלה סימנים מחשידים על מה שעבר עלי אתמול
אתה כאשר בקבוק של שמפניה ממתין בתוך האשפה, שממתינה לי בתורה
שאקח אותה למטה.
אני מתקרב באיטיות מפחידה לכיוון הבקבוק במטרה לנסות להיזכר
במעט ממה שזכור לי והטלפון מצלצל.

מופתע ממהירות התגובה שלי אני מזהה את היד שלי נשלחת לכיוון
הטלפון שמתברר שהיה במקרה קרוב מאוד אלי.
והקול שבוקע ממנו מוכר לי בצורה מפחידה ושואל אותי מה שלומי
לאחר ברכת בוקר טוב.
"רונית" אני מנחש מקווה לטוב כאשר השם יוצא לי מהפה ונשלח
למרחק של קילומטרים בארץ הכבלים האין סופית.
שתי נשימות מהירות ואני מקבל תשובה של "כן למה מי חשבת" אני
חושב אם לענות בצורה צינית או ישירה שתאמר משהו סגנון של עדיף
שלא תדעי.
כאשר היא ממשיכה "ומה עם השיעורים? אתה עובד אליהם?" בנשימה
אחת וללא הפסקה שתאפשר לי לגלות את מלוא המשמעות של השאלה
הראשונה.

אני מחייך ואומר שבדיוק התיישבתי כאשר היא ממשיכה בשאלות על
המקצוע הנדוש שאותו אנחנו לומדים ביחד.
אני עדיין מחפש להבין אם לא רק היינו ביחד או אם היה משהו של
מעבר והיא צוחקת בטלפון בזמן שהיא מנסה להתייעץ איתי בשאלה
ראשונה.
האוזניים שלי שומעות את השאלות אבל משום מה המוח שלי אינו קולט
דבר ממה שהיא אומרת ואני מגלה שכל מה שאני חושב עליו הוא מה
אני עשיתי אתמול בלילה אתה ושני סימני שאלה נחבאים מאחורי
השאלה.

לרגע אני שם לב שמשהו בקולה השתנה ואני מחזיר את הריכוז האבוד
לשיחה ומגלה שהיא שואלת אותי בפעם השניה אם אני אתה.
אני עונה בתשובה מהירה שבטח שאני אתה והיא ממשיכה כן כמו אתמול
בלילה ארוך שמקפיא לי את יכולת המחשבה. ומנסה לחזור ולחטט במה
שהיה או לא היה.

רונית משתתקת לרגע ואני חש את אורך הרגע הזה בעוצמה כאילו הוא
לא יסתיים לעולם.
אבל היא מפתיע אותי ואמרת לי נו אז אתה באמת לא זוכר שום דבר.
אני עונה בשקט שדווקא שום דבר אני כן זוכר וזה בדיוק מה שמפריע
לי.
והיא בשלה משתתקת לרגע ואז צוחקת " על תדאג את ההזדמנות שלא
קיבלת אתמול בגלל השמפניה תקבל בפעם אחרת"

אני עוצר לרגע את נשמתי ושואל את עצמי מה עשיתי ועל מה היא
מדברת ואז אומר שוב בקול שקט "רגע שניה מה עשיתי"
רונית מפסיקה לצחוק "אתה באמת לא זוכר" שואלת.
ואני בחצי מחשבה וערני כבר לחלוטין כאשר כל שריר מתוחים עונה
"ממש לא"
השתיקה הבאה אני מגלה לחרדתי הרבה יותר ארוכה ואני מנסה לפייס
מבלי לדעת אם אני צריך לפייס או במשפט מתחכם שבכלל לא ברור לי
מהיכן הוא צץ.
היא לא מגיבה לרגע ואמרת לי שאתמול לא בדיוק הכנו שעורים.
תמונות מתחילות לעלות לי בראש כאשר תמונה מסוימת מופיע שוב
ושוב ובה אימא שלי אדומה בורחת מהחדר שלי. אני מסובב את הראש
בתמונה ואני רואה את רונית...

שלוש שניות אחרי התמונה הזאת אני נזכר בכל מה שקרה.
"רונית תראי" אני מנסה להוציא את המילים מהפה שלי שדי מגמגם
בכיוון הטלפון.
והיא משתיקה אותי.
"עזוב" היא אומרת נדבר אחרי השיעור" ומנתקת את הטלפון.

אני מוריד לאט את הטלפון בחזרה למקומו ולאחר התייעצות מהירה אם
המוח הערני שלי אני חוזר למיטה.