[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מפלצת התהילה
/
להרוס את פיקאסו

אני כוכב עליון, אני סופר סטאר, אני פגז בעליה, אני מלך אני.
פה חיוך ושם קריצה, איך כולם נופלים לרגליי. אני הולך לשמע
התופים, יותר נכון מקפץ, אני חופשי, אני אלוהים, אני הכל. יש
לי יום הולדת היום, אני רוצה לטעום מהכל. אני רוצה לזיין לפחות
שלוש בחורות, להשתכר בין לבין ואז לנסוע 250 קמ"ש בכביש הערבה,
מקסימום לגמור באסף הרופא לשלושה שבועות אשפוז. אני רוצה
להרעיל כמה חתולים ולפוצץ לשכנה שלי כדור בראש, היא רוסיה שמנה
ותמיד מזיעה. אני רוצה ללכת למשרד של נשיא האוניברסיטה ולחרבן
לו על השולחן. אני רוצה להביא מערכת תופים ולתופף בין שתיים
לארבע. אני רוצה להשתין בקשת על אנשים שמטיילים עם הכלבים שלהם
בפארק. אני רוצה לקחת את המאפיה האתיופית בשכונה שלי ולהביא
להם בעיטה לתחת אחד אחד, לשגר אותם לאפריקה. אני רוצה לירוק על
ועד הבית.

אני רוצה לעשות הרבה ביום החופשי שלי. זה היום שלי, אף אחד לא
יכול עליי ולא מתחתיי. הכבישים האלה שלי, העצים, הציפורים,
הבניינים, האנדרטאות המופשטות, החיות, הם כולם שלי. הכל זה סתם
ציור אחד גדול של אלוהים וגם אני, גם אני יציר המכחול, אבל אני
לא שם זין על המערכת. אני אצא מהמסגרת, אני אשתגע, אני אשתולל.
אני אזריק לעצמי חופש ואקיא את החוקים. אני אוכל זהב ואחרבן
כסף. אני אלך את ההליכה המיוחדת שלי. זה היום שלי, אני העריץ,
אני הרודן, אני הדיקטטור, אני הכל יכול במרומים.

הערוצים בטלוויזיה מחרפנים אותי, הפרסומות מורידות אותי
לטמיון. אני שומע צלצול טלפון ועונה. זאת סבתא שלי, היא רוצה
שאני אבוא לטפל בה. אני מנתק לה בפרצוף. היום זה היום החופשי
שלי. היום אני לא אדשדש בין הקטטר, היום אני לא אתנדנד בין
משחות עם ריחות מוזרים ואדרוך בטעות על משחה לריפוי שרירים
בזמן שכל התכולה שלה תצא לחופשי. היום אני לא אבהה בכוס עם
תותבות, חלוקי רחצה מבתי חולים ושפורפרות להקלת כאבי ברכיים.
היום הוא שלי ואני רוצה להיות צעיר. בעוד כמה רגעים סבתא תשכח
שהיא התקשרה אליי.

אני רואה ילדה קטנה ברחוב. לא כזאת קטנה, בחטיבת ביניים זה
בטוח. היא חמודה. יש לי הרהורי כפירה. היא מפחדת מהמבטים שלי
והולכת מהר. בטח אימא שלה אמרה לה לא לעצור בדרך ולשוחח עם
זרים. כן זה אני- הזאב הרע. אני אורב לכיפות אדומות קטנות
ומתוקות, אבל לא בולע אותן. אני מריח אותן, אני מביט על כל
החבילה, עם הציצים הקטנים והטוסיק הקומפקטי, אני לוקח את הגוף
שלהן במבטים. אני חומד אותן בדמיוני. היום אני אלוהים, היום
אני פדופיל מסתורי, גזען מסתורי, עבריין מסתורי. היום אני יכול
הכל.  

ההיא מתקשרת. מאיה. היא רוצה ללכת לקולנוע, אני אומר לא. היום
אני לא מקשיב לאף זיבולי שכל, היום אני לא מתמזמז באף שורה
אחורית ונשאר עם זין עומד חצי יום, היום אני חופשי. אני רוצה
את כל החבילה, אני רוצה משהו אחר. אני מנתק למאיה בפרצוף. הזמן
אוזל. צריך למצוא משהו חיוני לעשות בזמן החופשי. זה היום
שנולדתי בו לפני עשרים ושלוש שנים, היום הראשון של שארית חיי.
אני רוצה לעשות כלום ולעשות הכל. אני רוצה לטפס על קירות, אבל
כלום לא יוצא. הזמן נוזל על הקירות מסביבי והתקתוק בשעון הקיר
גובר. אני נופל כמו עליסה בארץ הפלאות, למטה למטה. צריך
להתעורר. לבסוף עולה לי רעיון, אני רוצה לקשקש על ציור של
פיקאסו. אני רוצה ללכת לתצוגה של הציורים שלו במוזיאון תל
אביב, להחביא ארטליינים בכיס המכנסיים שלי ולעשות ונדליזם
לקשקושי הצבע המכוערים של המעפן הספרדי, להביא ביד על התקופה
הכחולה שלו. אני רוצה להרוס את פיקאסו.

אני מוצא חבילות צבעים בארון, מספריים קטנות וסכין יפני. זה
היום החופשי שלי, אני רוצה ללכת עד הסוף, אני רוצה להרגיש את
הדם בורידים זורם בספיד כמו טריפ משוגע. אני ננעל על המטרה כמו
רמבו עם סרט אדום על הראש, כמו חתול חמקני בג'ונגל, כמו חיית
פרא בלתי ניתנת לעצירה. אני כנופיה של איש אחד אני.

לכולם יש מבט מיוחד כשאני אומר להם שיש לי יום הולדת. כשיש לך
יום הולדת אחרים מרגישים כאילו הם צריכים לתת לך משהו מראש,
כאילו מותר לך לעשות שגיאות היום. אני לוקח את המחשבות האלה
ושם בכיס, מרגיש כמו גדול. אני מביט על כולם במוזיאון. לא משנה
לי, הם כולם רובוטים. אני מביט על נשים יפות וחושב - הרעלת
הפרסום. שדיים גדולות יותר, אף קצר יותר, עיניים מלוכסנות
יותר, ממוסגרות יותר, שיער עבה יותר, שפתיים יותר מלאות, שאיבת
שומן, ריח גוף, סגנון הליכה, קווי מותניים, שיער גוף, גודל
חזיה, נקודות חן, פגמי עור, ציפורניים, שיניים, ריסים, גבות,
נעליים, שמלות, תיקים. אני מרגיש את הזקפה שלי הולכת ומתגברת.
אני מסתכל על ציור של משולשים כחולים וביניהם עוד כמה צורות
גיאומטריות מכוערות שנראות כאילו ילד מפגר צבע אותם. יצירת
פאר. חבורת המומים בפוטנציה בוחנת את הציור כאילו אין מחר. יש
לזה סטייל מודרני מפתיע, אני שומע אחד אומר.

הם כולם רובוטים אני ממשיך לחשוב, הסכין היפנית מעקצצת לי
בכיס. אני רואה אישה אחת שנראית כמו מנהלת בית ספר. יש לה
טוסיק נחמד אבל הוא כלוא בחליפת המוות שלה והיא מביטה על הציור
עם משקפי ראיה על קצה האף. היא אומרת שלציור יש גוונים
מסתוריים שבאו היישר מתת ההכרה, הוא נשען על אלמנטים
ריאליסטיים. אני מסתכל עליה וחושב בלב שלי: גם עלייך הקיאו את
ניטשה, שפינוזה ופרויד. הכל בתורת היחסות, בחלומות, בתת הכרה,
בהתנהגות. הכל בחוקים, הכל בספרים, בתנ"ך, בזמן, באמת. הכל
התחיל בתקופה היוונית, הכל התחיל מנפוליאון, מהדינוזאורים,
מאלוהים, מהחושך. הכל התחיל שם, הכל ייגמר מתישהו.

אני מחכה עד שהקבוצה תלך ואז מוציא את הארטליין שלי. אישה
בבגדים מכוערים שנראים כמו מדים עוברת ומביטה בי במבט סוקר.
אני עושה כאילו אני מתפעל מהציור. זה מביא לה את החשק המיני,
אני רואה בעיניים שלה. אחרי שאני אעשה ונדליזם לציור אני אקח
אותה לאיזה פינה, בין רנואר מתצוגת שנה שעברה, לבין קמיל
פיסארו ואזיין אותה עד שתצעק הצילו. אני אעשה לה סיור מקוצר של
אמנות התקיעות. אני אמרח אותה על מאתים שנה של היסטוריה ואדפוק
אותה על שלוש מאות שנה של קלאסיקה. על קלאסיקה בקלאסה אני
אדפוק אותה. על אימפרסיוניזם אני אדפוק אותה. על סוריאליזם
וקוביזם. על הפוביזם של מאטיס והנטורליזם של מונה. זה יום
ההולדת שלי ואף אמן לא יכתיב לזין שלי איך להתנהג.

האישה ממשיכה בדרכה ואני משחרר את הארטליין. אני רואה ציור אחד
של פיקאסו. אני מדליק סיגריה מחבילה שהחבאתי גם בכיס יחד עם
המצית. הניקוטין זה מתנת האלוהים לאנושות, אני חושב. לציור
קוראים  "דיוקן הגברת מריה". אני מוציא ארטליין שחור ומקשקש לה
שפם במהירות. בדיוק כמו ציור שעשו על מונה ליזה. אני פיקאסו
עכשיו. אני מדמה שהסיגריה בזוית הפה היא סיגר ארוך מתקופת
האמוק ויש לי כובע צרפתי הומואי תלוי על הראש באלכסון. אני
מדמיין שהארטליין זה מכחול ארוך ומקשקש מהר ובתחושת עילאות.
היום זה יום ההולדת שלי. היום אני אלד את החופש שלי, היום אני
אפליץ על כל הפקולטות והאגודות המזדיינות לשימור האמנות. היום
אני עם הארץ, התחתית, הפשע והביזיון. אף אדם לא יתווכח איתי.
אני מוציא את הסכין היפנית וחותך חתך ארוך על מה שנראה הצוואר
של מריה. אני המנתח הפלסטי של העולם התחתון. אחר כך אני מוסיף
עוד כמה חתכים יפים בזוויות שונות של ציור. אני מופשט, אני
מודרני, אני אמן מעיז.
אחרי שאני עושה שפצור למריה אני הולך אחורה בגאווה ומביט על
היצירה. אני מתמלא תחושת סיפוק. אחרי זה אני צועד החוצה ורואה
ספר התרשמויות שבו אני צריך לכתוב איך התרשמתי. אני לוקח  את
העט וכותב: "נהניתי מאוד. פיקאסו אמן חשוב בתולדות האמנות
והתפתחותה. בשביל לנתח את היצירות לעומק הצטרכתי לחתוך לתוך לב
הציור, להבין אותו מבפנים, לצייר עליו בפסים שמעבר למודעות."
כן, אני פלצן פילוסופי ואף אחד לא יעמוד בדרכי. היום זה יום
ההולדת שלי ובו אני אזכור לנצח שהרסתי את פיקאסו. אף אדם עוד
לא עשה דבר כזה ביום הולדת שלו. לא!
אני חותם בספר שם מזויף ויוצא. בחוץ עומדת האישה עם המדים
המכוערים. אני מגניב לה חיוך כזה של אנשים חכמים וביישניים
והיא מסמיקה. כן, ללא ספק זה היה היום שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשאני במקרה
נתקלת בסלוגן
שלי, זה ממלא את
הלב שלי באושר,
ואני מיד הולכת
לצחצח את
הפמוטים.

האשה הקטנה ברגע
סנטימנטלי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/11/03 17:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מפלצת התהילה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה