בשקיקה ממתין לריח צוואר,
לטעם ערווה, למרקם השיער,
לשכיבה מאוזנת תחת תילים של בשר,
להציץ בשדיים, ללקק אברים,
לכרסם נשמתך בחשקת נעורים,
אך לחישה מצרצרת מצלצלת אוזניים -
"לא אשוב, יקירי רטוב העיניים".

ועוד בליבי חורשת דממה,
ובשורת לוויה זיכרונות מורכנים,
איך יחד היינו זה מכבר בימים,
ועתה רק בדידות, רק כמיהה,
וזוגות ברחוב על פני צוחקים:
'לא, לא לך החיים'.

ליבי מלא ומיטתי ריקה,
עייף אברי משפשוף של זימה,
ברך אכרע אל מול נשותיי:
אנא מכן, חזרו נא אליי,
לא פג תוקפה של רוחי הרועשת,
אהבתי אליכן עדיין גועשת,
אך זה המשפט, הנשמע בין שפתיים -
"לא אשוב, יקירי רטוב העיניים".

ועוד בליבי חורשת דממה,
ובשורת לוויה זיכרונות מורכנים,
איך יחד היינו זה מכבר בימים,
ועתה רק בדידות, רק כמיהה,
וזוגות ברחוב על פני צוחקים:
'לא, לא לך החיים'.

מעיין, עינת, וגם את, אילנית,
את ליבי סחטתן עד להשחית,
ועוד אשחט בלשון אחרות;
אהרהר בכולכן על ערש מותי
שוב תעמודנה על סף מיטתי,
כשורת לוויה, בראשים מורכנים,
מציצה אחרונה ולטיפה על שדיים ו-
"שלום, יקירי רטוב העיניים".

ועוד בליבי חורשת דממה,
ובשורת לוויה זיכרונות מורכנים,
איך יחד היינו זה מכבר בימים,
ועתה רק בדידות, רק כמיהה,
וזוגות ברחוב על פני צוחקים:
'לא, לא לך החיים'.