גרב אחת, גרב שנייה,
נעל שמאל, נעל ימין,
היא כבר יחפה.
מתיישבת על החול
בדיוק איפה שהאדמה נפגשת עם הים
וטובלת את הרגליים.
המים מלטפים את רגליה,
מדגדגים את אצבעותיה,
באים והולכים.
ממולה נצנוצי זהב עד אינסוף
ואדום של שקיעה
ולרגע אחד, רק רגע אחד,
זה רק היא, השמיים והים
והשמש ששוקעת ממולה.
רק הם ולא אף אחד אחר שיוכל להפריע.
ובשביל הרגע הזה היא חיה,
כל יום בערב, לבוא לחוף ולחיות את הרגע הזה מחדש,
שנייה אחת של אושר ביום שלם של עצב.
ועוד מעט היא תצטרך לשם,
אל האכזריות, אל הרוע,
אל הכאב,
אבל בינתיים היא פה,
חיה לה שנייה קטנה של אושר,
שוב ושוב,
בעולם פרטי משלה.