הדלת הלבנה נפתחה ואימא של יאיר נכנסה לחדר.

יאיר שכב כרגיל בשבועיים האחרונים על המיטה שלו כאשר הוא מביט
על הקיר שמעליו. הוא היה לבוש
באותם בגדים שבהם הלך לבית הספר אך לא נראה שהוא שם לב לכך,
עיניו בהו בקיר ומחשבותיו ריחפו אל על.
אמו הביטה בו שותקת. היא העדיפה שלא לריב אם יאיר שוב. היא
ניגשה אליו ושאלה "אתה רוצה לאכול
משהוא?"

יאיר התנער לרגע מהזיותיו, הביט לעבר אמו ונענה את ראשו
לשלילה.
רונית הביטה בבן שלה ששוכב על המיטה, היא הכירה את כול הסיפור
שלו עם נעמה אך מעולם לא האמינה שפרידה ביניהם תעשה לו משהוא
כמו מה שקורא לו עכשיו.

יאיר הבן השובב שלה, זה שתמיד מלא בשמחת חיים, זה מגיל שש
הפסיק לבכות ולהתלונן, יאיר הבן היפה שלה שתמיד בנות רדפו
אחריו עם בגלל שיערו הארוך השחור או בגלל חוש ההומור המדהים
שלו, יאיר שוכב על המיטה שלו וחוץ מאשר ללכת לבית הספר הוא
הפסיק כאילו לחיות, הוא מגיע הביתה לא אוכל, לא נפגש עם חבריו
הישנים ובעיקר שוכב ושוכב על המיטה שלו.

רונית ידעה לצפות לכך שיאיר יפגע עם וכאשר נעמה תעזוב אותו אבל
היא מעולם לא ציפתה לדבר כמו זה. היא הסתובבה ויצאה מהחדר תוך
כדי זה שהיא שואלת אותו "אתה בטוח" מבלי להמתין לתשובה, וסוגרת
אחריה את הדלת כאשר היא יודעת שאם לא תקום צעקה, דבר שהיא כבר
לא יכולה לסבול.
דויד בעלה של רונית אמר לה שתעזוב את יאיר, שזאת האהבה האמיתית
הראשונה שלא והוא יתגבר, אבל רונית דאגה לבן שלה. היא הסתובבה
וראתה את יאיר יוצא מן הבית לבוש במעיל שלו.

יאיר יצא מן הביט מבלי שהיה לו מושג קלוש לאן הוא הולך. רגליו
הובילו אותו משום שראשו לא היה מסוגל להתרכז בדבר בתוך הבית
כאשר כל כמה דקות אמו או אביו נכנסים אליו לחדר.
הוא כבר התרגל לראות את המבטים המרחמים שלהם עליו בכל פעם שהם
נכנסו ונמאס לו לומר שהוא לא מעוניין לדבר על הפרידה שלו
מנעמה. נעמה היפה, אהבת חייו זאת שהוציאה אותו מהחור השחור
ביחסים אם בנות המין השני.
עד שהיא הגיע היו ליאיר מספר בנות שהוא היה נפגש איתן מדי פעם
אבל אם נעמה זה היה שונה זאת הייתה הפעם הראשונה שבה הוא יכל
לדבר עם מי שהיא ממש מהלב, ממש כאילו היא החבר הכי טוב שלו.
הוא ידע תמיד שהוא יכול לומר לה תמיד כול מה שהוא חושב וידע
שהיא לעולם לא תצחק לו או תלעג לו.
נעמה הייתה הראשונה שהוא אי פעם נשק לה או נתן לה חיבוק אמיתי
מהסוג בוא לא רוצים לעזוב אחד את השני לעולם.

הוא הרגיש איך בגללה הוא מאבד את החברים הכי טובים שלו אבל זה
לא הפריעה, כיוון שהוא היה אתה, לפחות עד לפני שבועיים כאשר
היא הפילה עליו את הפרידה בבום. לא שהיא הייתה רעה וסתם אמרה
לו את זה שהיא רוצה להיפרד אלא היא ניסתה לומר לו את זה בצורה
שהכי פחות תיפגע בו, אבל היא שכחה שזה לא משנה הסיבה לפרידה,
זה לא משנה אם היא התאהבה במי שהוא אחר או שהיא פשוט הפסיקה
לאהוב אותו, היא לו הייתה מסוגלת להבין איך היא הכאיבה לו כאשר
היא אמרה את המילים האלה, כאשר היא לחשה לו את זה לאחר שאמרה
לו שהיא צריכה לשוחח על מה שהוא חשוב.

יאיר שם לב לפתע שהוא מתקדם לכיוון הגשר שמעל לירקון המקום
האהוב עליו ועל נעמה. הוא זכר איך היא אמרה לו שזה המקום בוא
היא מסוגלת לחשוב בשקט.
הוא הרגיש איך הלב שלו מתמוסס כאשר הוא נזכר בה שוב, בחיוך
המופלא שלה שתמיד הצחיק אותו, החיוך שהוא לא היה מסוגל מעולם
לכעוס עליו.
הוא נזכר בעיניים הכחולות המדהימות שלה שכאשר היא הביטה בו בהן
והוא היה משתתק ומרגיש איך הוא טובע בהן.
ידיו התחילו לרעוד כאשר הוא נזכר איך היא אהבה ללטף את שריריו
ואיך היא אהבה לראות אותו מתאמן ומזיע.

עיניו של יאיר החלו לנצוץ כמו בכל יום בשבועיים האחרונים מאז
שנעמה אמרה לו את המשפט שהוא האמין שלעולם לא יבוא, המשפט
הנורא מכל, המשפט "יאיר אני חושבת שכדי שניפרד."

יאיר המשיך להתקדם הוא זכר איך המורה להיסטוריה כללית צעק עליו
היום, איך בגלל טעות קטנה המורה  העז להעליב אותו מול כל
הכיתה, לא שזה בדרך כלל היה מזיז לו אם מי שהוא היה צועק עליו
מסיבה אחת שהציונים שלו היו תמיד גבוהים לפי אמות המידה שלו
והסיבה השנייה כיוון שנעמה הייתה בכיתה באותו הזמן וזאת הייתה
הפעם הראשונה מאז שהם מכירים שהיא לא ענתה למורה בחזרה כאשר
הוא תקף את יאיר.
למעשה אפילו המורה ציפה להתקפה שלה והופתע כאשר הבחין בשתיקה
שלה אז הוא רק הגביר את עוצמת קולו.

יאיר חייך לרגע כאשר בעט בפחית ישנה של קולה, הוא נזכר שהפעם
הראשונה שבה הוא דיבר אם נעמה הייתה כאשר היא קפצה להגן עליו
והוא ענה לה שהוא יכול להגן על עצמו מספיק טוב. יאיר זכר איך
היא
הסמיקה והתיישבה בשקט למעשה אז הייתה הפעם הראשונה שבה הוא
הבין שהיא הולכת לעשות לו צרות.
ואיזה צרות שהיא עשתה לו עד שהם הפכו לחברים, איך היא הציקה,
הפריעה, ניגשה וביקשה עזרה בשעורים למרות שהיה ברור שמשניהם
היא זאת שיכולה לעזור לו ואיך בסופו של דבר היא גילתה לו את
רגשותיה והפכה לחברה הרשמית הראשונה שלו.

השמיים הקודרים הגדילו לעשות כאשר מצב הרוח של יאיר הדרדר מרגע
לרגע. הוא לא היה מסוגל להפסיק לחשוב על נעמה ולנסות לדמיין
איך הוא יחזיר אותה לחיקו כול זאת למרות שבלבו הוא ידע שהיא
לעולם כבר לא תהיה שלו או כמו שהיא אמרה לו באותה שיחה
"מכסימום ידידים טובים" דבר שעליו הוא ענה "אז לא נוכל להיות
בקשר כלל, כי אני אוהב אותך יותר מאשר את החיים שלי ואני לא
אוכל לראות אותך אם מי שהוא אחר." נעמה ענתה לו שהיא מצטערת על
כך וכאשר קמה לנשק אותו לפרידה הוא נירתע לאחור ואז היא עזבה,
למעשה זאת הייתה הפעם האחרונה שבה הוא שמע  את החברה שלו, או
יותר נכון החברה לשעבר שלו.

יאיר נזכר במשהו נוסף שעליו הם דיברו בגשר, הוא זכר את השיר
שהיא נתנה לו בגשר והוא היה מסוגל
ללחוש אותו לרוח שהכתה בפרצופו בשעה שהתקדם לגשר:

גשר הברירה מאת נעמה.

על גשר הברירה עמדה אישה זקנה.
על גשר של פלדה היא עוד לא בחרה.
כף רגלה הקטנה על הגשר כבר עלתה.
ועל גשר הברירה נוצרה בליבה החלטתה.

אז עלם צעיר בימים הופיע מעבר להמון.
מעבר להמון שרצה לראות את מות אשת הגאון.
וללא מילה שלך אליה את ידו.
כאשר בעינו הקטנה תחינה, אשר נשלחת לאוזן לא קשובה.

והזקנה שכבר מזמן החליטה.
זאת על הגשר עמדה עם כף רגלה.
לכיוון הנער הסתובבה ויד אליו שלחה.
אווי בגלל מהירותה החליקה הזקנה על גשר הברירה.
ואל מותה נפלה.

ניגש הנער אל גשר הפלדה.
עמד עליו ונשא תפילה.
בדמעתו הקטנטנה.
ביקש בשביל אישה זקנה מין האל מחילה.


יאיר אהב את השיר של נעמה, הוא תמיד ראה בו את החיובי ואת
החלטת הזקנה לחיות בסופו של דבר
כמדהימה.
הוא זכר איך בפעם הראשונה שנעמה הביאה לו את השיר הוא היה בטוח
שזה שיר עצוב נורא, לפחות עד
שנעמה הסבירה לו שהשיר הזה עצוב לעצובים ושמח למאושרים.

יאיר שם לב שהוא הגיע לגשר ונעצר. הוא זכר איך הם דיברו פעם על
מוות ושהוא אמר לה שהוא מתכוון
לחיות לנצח ואז היא ענתה לו שהיא חושבת שאם יש איזו שהיא סיבה
שבגללה היא תחשוב על לקפוץ
מהגשר זה יכול להיות רק בגלל מחלה חשוכת מרפא שגורמת לסבל
איום, חוץ מי זה שום דבר אבל שום דבר לא יוכל לגרום לה לחשוב
על מה שהוא כזה.

יאיר נזכר איך בלבו עלתה אז מחשבה על עוד מצב בוא יתכן שהוא
יחשוב על קפיצה מהגשר והוא זכר איך נעמה הביטה בו והשביע אותו
שבחיים לא יחשוב אפילו לקפוץ בגללה, לא משנה מה יקרה ומה היא
תעשה שבחיים לא יחשוב אפילו בטעות שהיא שווה את זה שהוא יאבד
את החיים שלו בגללה.
הוא זכר איך היא חייבה אותו להבטיח דבר שהוא כבר אז ידע שהוא
לא יוכל לקיים ועכשיו הוא פה הוא
הגיע לגשר לאיפה שרגליו לקחו אותו, למקום שעד לא לפני זמן רב
הוא אהב להגיע ולהיזכר, למקום שעכשיו גורם לו לכאב אדיר.
הוא ניגש למעקה הגשר ואחז בו בידיו בחוזקה כאשר הוא מנסה בעזרת
שריריו לעקור אותו ממקומו.
הוא ידע שזאת לא הפעם הראשונה שהוא מגיע למעקה הזה מאז שהיא
עזבה אותו ובפעם האחרונה היה לו
אפילו אומץ לטפס עליו, ואולי הפעם יהיה לו את האומץ לסיים את
מה שהוא התחיל.

השיר שלה עבר לו שוב ושוב בראש והוא חייך בכול פעם שבה הגיע
השורה שבה הזקנה החליקה. "עוד מי שהוא עלול להחליק" אמר לעצמו
והחל לטפס על הגשר.
לאחר כמה דקות סיים את הטיפוס, הוא הרגיש את הרוח פוגעת בו
והביט בעננים הוא שם לב כי הוא לפחות כעשר מטר מין הרצפה ויותר
מהנחל שמתחת לגשר.

ליבו הלם במהירות והוא החל להתפלל: "אלי, שמור בבקשה על אימי
ואבי, הם אנשים טובים ולא מגיע להם לסבול בגללי, להיכנס לחדר
שלי ולראות אותי חסר מעש.
לא מגיע לאימא שלי לראות אותי מדרדר בלימודים ולהיות מוזמנת
למנהל, ולאבא שלי שאני אוהב אותו מאוד לא מגיע בן שהוא יתבייש
בו.
אלי, שמור גם על אהובתי הקטנה שלעולם לא תיפגע, שמור על נעמה
מכל משמר כיוון שאני כבר לא אוכל לעשות את זה.
שמור אלי על כול מי שאני מכיר ודאג בבקשה.. דאג להם שלא יעונה
להם כול רע כיוון ש..

יאיר שמע לפתע צעקה מלמטה, הוא התבונן וראה את הוריו למטה
ולידם נעמה.
יאיר חייך "עכשיו נזכרת לבוא כאשר זה כבר לא משנה" אמר לעצמו
כאשר הוא שומע את אביו צועק אליו מלמטה "יאיר על תעשה את זה על
תקפוץ."
יאיר נעמד הגשר והחל ללכת כאשר הוא מפזם את מילות השיר של
נעמה.

"על גשר הפלדה.." "נער.. לאל.. תפילה.."
"על גשר הברירה.." "אישה זקנה.."

הוא השתתק כאשר שמע לפתע את הקול של נעמה.
"איך אתה יכול לעשות לי את זה." הוא שמע אותה וראה שהיא בוכה
"איך אתה מעז לעשות לי את זה,
חתיכת אגואיסט."

יאיר הביט בה והמשיך לחייך כאשר הוא ממלמל את מילות השיר.

"נשא תפילה.." "בדמעתו הקטנטנה.."
נעמה צעקה יותר חזק "אז נשברת, נגמר לך הכוח, חתיכת אגואיסט."
אמרה כאשר עיניה דומעות "לקפוץ אתה יכול בטח זה הפתרון הקל,
הרי יכולתה לנסות להחזיר אותי אליך אבל..."

"על מה את מדברת" הפסיק למלמל יאיר וצעק אליה "על מה, הרי את
אמרת שאין שום סיכוי שנחזור, אז מה את רוצה ממני, את חושבת
שתבואי ושוב כרגיל תגידי לי מה לעשות כמו שהיה כאשר היינו
חבריים. אז חמודה, זה נגמר אנחנו כבר לא ביחד ואני אעשה מה
שאני רוצה ואם זה אומר לקפוץ אז אני אקפוץ ואת לא יכולה לעשות
כלום בקשר לזה." יאיר חשב לעצמו "חבל שהשארתי לאימא פתק אחרת
זה כבר בטח היה נגמר" והמשיך לצעוק לכיוון נעמה והוריו "ורק
שתדעי לך עוד דבר אחד, אני כבר לא אוהב אותך יותר" אמר
והשתתק.

נעמה הביטה בו כאשר עיניה זולגות דמעות "על תעשה לי את זה, אם
אתה לא אוהב אותי אז על תעשה
להורים שלך את זה, אני מתחננת." אמרה והשתתקה.

רונית הרימה את הראש למעלה בפעם הראשונה והביטה בבן שלה "אני
רק רוצה שתדע שאני הבאתי אותך לעולם ושתדע.." השתתקה לרגע ואז
המשיכה ".. שאם אתה תקפוץ אז אני אשנא אותך לעולם, דע לך שאם
תקפוץ אני לא אהיה בהלוויה שלך ואני אדאג שתיקבר רחוק ככול אשר
מהבית כדי שאני אשכח שבכלל הייתה קיים אי פעם." השתתקה והחלה
לבכות גם כן.

דויד בעלה חיבק אותה והמשיך להביט ביאיר "בן, תקשיב לי , תקשיב
לי טוב. גם אני וגם אימא אוהבים
אותך, יתכן שטעינו בכמה דברים אבל זה לא שום דבר שאי אפשר
לתקן. בן אני מבקש ממך רד למטה על
תעשה את זה לאימא שלך." יאיר הביט וראה שבינתיים מתאסף קהל
גדול מתחת לגשר.
הוא נהנה מההצגה שנוצרה לפתע והחליט להגביר אותה, הוא התרומם
ונעמד אם הגב לקהל כאשר פניו פונות לכיוון המים.

נעמה שראתה את זה צרחה בקול "יאיר אם תעז לעשות את זה אני אשנא
אותך לנצח."

יאיר הרים אחת מרגליו לאוויר והרגיש את הרוח על גבו. הוא הרגיש
את העיניים של הקהל נעוצות בגבו
ודוחפות אותו היה לו נדמה שהוא שומע רחש כל מהקהל "נו יאיר
הבאתה אותנו לפה סתם, קדימה בו נראה אם אתה גבר."
הוא התכופף מעט והיה מוכן לקפיצה שלו ואז שמע את נעמה צועקת
"יאיר אם תקפוץ אני קופצת אחריך."

יאיר שכבר החל לזנק נעצר בפתאומיות ושמע את הקהל נאנח. "מה
אמרת?" שאל כאשר הוא מסתובב בזהירות
"מה אמרת?" שאל את נעמה שוב. נעמה שכבר לא הייתה מסוגלת לעמוד
התיישבה על הקרקע והחלה לבכות.

יאיר שוב צעק "שאלתי אותך לעזזל מה אמרת?"
נעמה שישבה על הרצפה אמרה בקול "אמרתי שאם אתה קופץ אני קופצת
אחריך."

יאיר הביט בה "אבל למה?"
נעמה הביטה בו "ולמה אתה קופץ." שאלה בחזרה.

יאיר ענה "מה זה לא ברור, כאשר אני אקפוץ והעולם ייפתר ממני
לכולם יהיה יותר טוב, את תוכלי להיות עם
האהוב החדש שלך מבלי לחשוב מה אם יאיר ומה היה יאיר עושה במצב
כזה.

אימא ואבא לא יצטרכו להתבייש בבן שלהם שכול היום שוכב במיטה.
ואני, אני יכול , סוף ,סוף לשכוח ממך ולהפסיק לאהוב אותך. אבל
עוד לא ענית לי למה את תקפצי אחרי.

נעמה נעמדה על רגליה בקושי "אתה רוצה לדעת למה, אתה באמת רוצה
לדעת למה אז אני אענה לך למה.
קודם כול זה כי אני עדיין מרגישה כלפיך מה שהוא אני לא יודעת
מה ואני כן יודעת שזה לא אהבה שהייתה לנו אבל אני יודעת שוב
שעדיין יש פה מה שהוא.
ואני יודעת שמה שאתה נתת לי מעולם לא נתנו לי אהבה כמו שאתה
נתת לי אני לא יודעת אם מי שהוא יוכל אי פעם לתת לי אבל זה
עדיין לא מספיק כדי שאני אוהב אותך, אני מצטערת ואני יודעת שזה
פוגע אבל זה המצב. חוץ מי זה הדבר הנוסף הוא כיוון שאני הכרתי
לך את המקום ואני מרגישה אחראית אליך כן כך שאם אתה הולך לקפוץ
כדי שתמתין לי קצת כיוון שאני אצטרף אליך מיד." סיימה כאשר היא
מביטה לו בעיניים.
יאיר הביט בה בחזרה בעיניים "את יודעת שמול העיניים שלך אני לא
יכול לעשות כלום ובכול פעם שאני
רואה אותם אני טובע אבל אני חייב לקפוץ תביני אני וההוא מלמעלה
כבר סגרנו הכול, אני קופץ והוא דואג לך, לאבא, לאימא.
את מבינה אז אני פשוט חייב עכשיו." אמר ושוב התרומם.
נעמה צעקה "לא אני לא מבינה." ויאיר נעצר שוב שנייה לפני שקפץ,
ואז נעמה המשיכה "אני באמת לא מבינה איך אתה מעז לערב פה את
ההוא שלמעלה, נראה לך שהוא עושה עסקים עם מתאבדים, תשכח מי זה
אולי עשית עסק אם השטן אבל בטח שלא עם ההוא.

תבין ההוא שלמעלה שונא דבר אחד יותר מכל דבר אחר וזה שמתערבים
לו בתאריך של המוות, וחמודי שלי זה מה שאתה עושה ושתדע דבר אחד
וזה שאם אתה תקפוץ עכשיו אז לא רק אתה תגיע לגיהינום, לא, גם
אני אתך בסירה הזאת כבר אמרתי לך ככה שעכשיו אתה צריך להחליט
עם אתה לוקח אותי אתך נגד רצוני או לא, ומוטב שתחליט מהר כי
אין לי כוח להמתין לך הרבה זמן.

יאיר התיישב שוב על הגשר "לא חשבתי על זה." הוא לחש ואז החליט.
הוא התרומם על הברכיים וצעק "אני יורד" לכיוון נעמה.
הוא שמע רחש הקלה בקהל ואז הרגיש איך הוא מתחיל להחליק מהעמוד
שבו הוא אחז. הדבר הבה שהוא
שמע הייתה צרחה של נעמה ואימא שלא ביחד...